אתמול הלכתי עם שירה לכותל. המערבי. רוח קודש נכנסה בנו, ומיד
יצאה. שירה אוהבת את היהדות, את המסורת. בזמנים אלו הקשר שלי
עם אלוהים עובר דרכה. אני אוהב יהודים. גם לא יהודים, וגם את
הנצרות, ואפילו את הפילוסופיה היהודית וכל תורת המוסר היהודית.
אבל אני לא אוהב את אלוהים, וזה מה ששונה בינינו.
בדרך למעלה כבר היינו יכולים להתמסטל מניחוח ההרים הסובבים את
ירושלים. מה זה הר? הר זה חול, זה אבן. זה אנשים שגרים על ההר,
בכפרים בלי ביוב. קוראים לזה ערבים, וזה שכנים שלנו. בדרך
למעלה נסתמו לי האוזניים. רציתי כל כך להגיע למעלה, אל
ירושלים. שירה לא הרגישה כל כך טוב בעלייה. כמו בפעם הראשונה
שדיברתי אתה, בזמן ההמראה במטוס לגרמניה. ראינו אנשים קטנים
מלמעלה, ועכשיו אנחנו רואים אנשים קטנים, דוסים כאלה, מלמטה.
גם אז טסנו לארץ שפעם שרפה את היהודים.
כשירדנו מהאוטובוס שמענו צעקות וקללות, בעיקר בערבית. מישהו
דחף אותנו, כנראה מיהר. מצאנו את עצמנו באמצע שוק הומה אדם.
אני חושב שזה היה אדם, מה שהלך שם. לא, בעצם זה היה רק הומה.
היינו מאוד קרובים לעיר העתיקה, כלומר, המזרחית, כלומר,
הפלסטינית. הלכנו ברגל לפי המפה שהבאנו מהבית. שירה תמיד מכינה
את עצמה לכל דבר. הלכנו לאיבוד. ירושלים זאת עיר קשה מאוד
להתמצאות. במיוחד במזרח.
ראיתי איש זקן בשמלה ערבית והכל, זה נקרא שייח'. הוא ישב בפינת
הרחוב ושתה תה. שירה ראתה חבילה של חיילים במדי חקי. זיהינו
שאנחנו מתקרבים לכותל. המערבי. היינו במין מעבר גבול מאולתר.
החיילים עצרו אותנו וערכו חיפוש בתיקינו. הם התעכבו על המצלמה
של שירה. היא מצלמת הכל. פתאום היא נבהלה. שאלתי אותה למה. היא
אמרה שהיא ראתה ערבי אחד שדומה לערפאת. החיילים צחקו ואמרו
שהערבים דווקא מתגלחים, הם לא דומים לערפאת. אותנו זה לא
הצחיק.
לאחר שכבר נכנסנו לתוככי הרובע הארמני, נהתה שירה אחר הריחות
העזים של התבלינים הערביים שנישאו באוויר. שעת צהרים מאוחרת
הייתה זו, והתפלאתי שאני בכלל לא רעב. אולי הלם התרבות והתרבוש
השכיחו ממני את התאבון. בכל זאת אכלנו פיתה עם זעתר בדוכן רחוב
שנקרה בדרכנו, והוספנו לתור אחר הרובע היהודי.
אל הרובע היהודי הגענו כשכיפת הסלע בוהקת בעינינו. את הראייה
מיתנו הקפוטות השחורות בהן נתקלנו לרוב בשיטוטנו ברובע היהודי.
מבטים יוקדי שנאה וזימה שזפו אותנו, במיוחד את שירה, במיוחד
מצד רבנים קדושים ובאים בימים. שירה ביקשה לשאול היכן אותו
כותל, אך חששה. אני פניתי אל אברך מתבגר בקושיה זו, אך הוא עשה
עצמו ממהר, מלמל דבר-מה בלתי ברור ופנה לדרכו. בראותה אותנו
מיואשים, ניגשה אלינו אישה מבוגרת וחביבה, מדדה על מקל ההליכה
שלה וכיוונה אותנו לכיוון הרצוי. לא הבנו הרבה ממלותיה, אולם
הכיוון הכללי היה ברור לנו, ולכן הודינו לה ואצנו לכיוון
הרחבה.
לבסוף, הגענו אל המנוחה, הנחלה ורחבת הכותל. המערבי. בחיל
וברעדה התקרבנו אל האבנים המתות, אל הציבור המתפלל ואל החיילים
השומרים. בשלב מסוים הגענו אל מתרס עזרת הנשים. "כאן נפרדות
דרכינו", אמרה שירה וחבשה מטפחת לראשה. גם אני מצאתי לי איזו
כיפה וסיכת בטחון. נשקתי לה קלות והיא נעלמה בהמון הרבניות
הזועק השמיימה.
ובכן, התהלכתי לי בינות לאברכים המתפללים, מתחמק מאי-אלו ילדים
מתרוצצים ומתלבט אם לגשת אל הכותל. המערבי. לבסוף ניגשתי אל
הקיר, שכה רבות דובר בו. ליטפתי את האבן הגדולה שניצבה מולי.
מגע נעים של אזוב רך. ירדתי לשיפולי האבן ואז הרגשתי נייר
מתפורר לי ביד. משאלת דם של ילד קטן, אולי. התקרבתי אל האבן,
לנשקה, אולם ריח השתן החריף הניא אותי מלעשות כן. שלפתי מכיס
מכנסי הג'ינס שלי את הפתק שהכינותי מבעוד מועד. קיפלתיו.
קיפלתי שוב. ותחבתי עמוק מתחת לאבן שליטפתי. השארתי את היד
בתוך הסלע כמה שניות, עד שחרק כלשהו עקץ אותי.
פניתי ללכת. עתה היה עלי לחכות לשירה, שתסיים את תפילתה. לא
מעט זמן יעבור עד שהיא תסכם "מיצינו", במיוחד במקום בלעדי כגון
זה. עוד אני פוסע ברחבת הכותל, ואני רואה הבזק אור חזק. ברק
אלוהים. אני סב לאחור, וכל הנוכחים עומדים משותקים. בפאתי
הכותל מתרוממת לה אבן קטנה באוויר ונישאת אל השמש. והנה עוד
אבן קטנה בקיר נסה לה אל הרקיע. ועוד אחת. ועוד אחת, והפעם
גדולה. וזוג סלעים וגשם של אבני חצץ נוסק אל על. פתקים ורסיסי
משאלות מתנופפים אל כל עבר. צמחי האזוב המטפס נושרים אל האדמה.
אל רצפת הרחבה. ולא שקט הקיר עד שכל אבניו נמוגו ואין מחריד.
או אז ייעלמו כל המתפללים. תצא שירה מהעלטה, תקרב אליי, תאחז
בידה פתק. זהו הפתק שדחסתי לתוך הכותל. המערבי. ודמעה בעינה
תנצנץ.