היא תמיד נראתה מכונסת בתוך עצמה, זה מה שכולם חשבו, הם לא
הרגישו שהם יצרו לעצמם מציאות חזותית משל עצמם, דאגו לראות רק
מה שהם רוצים כי זו הייתה הדרך הכי קלה להתמודד עם הכאב.
הם לא ידעו שהם הרגו אותה, רצחו את הנפש וגרמו לה לחיות
ביסורים קשים מנשוא." עד כמה אפשר להתעלם מאדם? לא לשים לב
לקיומו?" היא שאלה את עצמה יום-יום ועדיין לא מצאה תשובה.
כשהיא דיברה, אף אחד לא הקשיב. כשהיא צעקה, אף אחד לא שמע.
כשהיא נעלמה, אף אחד לא חיפש. כשהיא קפצה, אף אחד לא ראה, כי
פשוט... אף אחד לא רצה. עכשיו היא במקום טוב יותר מעופפת לה אי
שם בחלומות משל עצמה, ביקום חדש משלה, במעגל חיים איטי, בחיים
שהיא יצרה לעצמה, בחלום, חיה כפי שרצתה לחיות במציאות, מחכה
לרגע שהיא תצא מהתרדמת, אבל לא תחזור לחיים.