"אנחנו לא יודעות מה עובר עליך".
הן הזמינו אותי לבית קפה, שם גוללו בפני את כל הסיפור שלהן.
איך שזה קרה מנקודת מבטן. הרגשתי כאילו לא הייתי בכדור הארץ
כבר הרבה זמן, כי הכל נשמע כל כך מופרך ודמיוני. לא הרגשתי אף
פעם כלום. ואולי זאת אשמתי. אבל זו גם אשמתן, שהם לא סיפרו לי.
והנה - אחרי כמעט חצי שנה הם יושבות ומתפרצות עלי כמו 3 חיות
שמחכות לטרף שלהן. הם לא החזירו אותי בזמן, הם לא תפסו אותי
כשידעו שאני מתרחקת, זה חברות? מאז כבר שמעתי מלא פתגמים
וקלישאות, אבל אחת אימצתי ללבי, והיא שחבר צריך להיות שם תמיד,
ולא רק כשאתה בוכה אלא גם כשאתה צוחק. זה נותן משמעות עמוקה
למילה הזאת שנקראת חבר. נורא קל לומר - 'הייתי שם בשעת צרה',
אבל זה לא חוכמה לקלוט מישהו כשזולגות לו דמעות. אבל מה עם
להתייחס אליו כשהוא צוחק, כשהוא שמח? זה לא נחשב? למה? כי אני
לא צריכה חברים כשטוב לי? בולשיט, פשוט בולשיט. אני לא חושבת
שהמציאו בעברית מילה יותר טובה.
אז אני, בטובי, הקשבתי להן שופכות את הלב מולי. מי יודע אם רק
אחת הרגישה כך והשתיים האחרות פשוט קפצו על הגל. ככה זה כמעט
אצל כל אחד. למה אני מתכוונת? אני מתכוונת כשלמישהו יש דעה
מסוימת והוא מביע אותה - למשל מתלונן על משהו - אז פתאום יש
מעין הדים שלו - 'גם אני חושב ככה' , 'כן נכון באמת' וכך
הלאה... אני לא אוהבת את זה, אבל בכל זאת הקשבתי. הן סיפרו
שלאחרונה אני מתרחקת, ויותר גרוע מזה, הן החליטו שמשהו עובר
עלי ואני לא מספרת. האמת היא שיש טיפת אמת בזה. באמת עבר עלי
משהו. אבל בכלל לא משמעותי. משהו במשפחה. אבל ההתרחקות נבעה
לדעתי מזה שפשוט בבי"ס לא הייתי הרבה, מכיוון שהייתי חולה הרבה
וגם מכיוון שעשיתי 5 יח"ל מתמטיקה לפני י"ב, אז היה לי מלא
מבחנים והבגרות... מלא חופשות של בגרויות ומגנים. בי"ס זה חצי
יום, ואם אני לא באה חצי מהזמן, זה משפיע. הן פשוט לא עלו על
זה... ואז החלטתי לשקר. את השקר הכי גדול שלי בחיים. ואולי עד
היום אלוהים מעניש אותי על זה. שקר כזה שהן ריחמו עלי. אבל אם
הן היו יודעות שזה שקר, בחיים לא היו מסתכלות עלי יותר. גם אני
לא סלחתי לעצמי. אבל העמדתי אותן במבחן. שיקרתי להן. אבל הן
ריחמו עלי רק לכמה ימים. אחר כך, הן לא התייחסו אלי בכלל. רק
אחת מהן, עוד התנהגה אלי אחרת. ועד היום היא החברה הכי טובה
שלי. ואין לי אומץ לספר לה ששיקרתי. למזלי, גם היא לא מעלה את
הנושא. והיא האור שבי. נכון שהיו רגעים שהיא פגעה בי, והרגשתי
צורך להתנתק מיד, אבל היא מלאך. ואני מעריכה כל יום שיש לי
אותה. השתיים האחרות התרחקו לאט לאט. למרות שפעם כשהיינו
שלישיה, הרביעית לא ממש עניינה אותנו, היא הייתה ה"פוזאיסטית",
ואף אחת מאיתנו לא חיבבה אותה. ודיברנו על זה שהיא מעצבנת
והכל. אבל עכשיו פתאום היא התקרבה אליהן, במיוחד לאחת מהן שהכי
הצהירה על זה שהיא מעצבנת. ככה זה אנשים. הצביעות חוגגת. אני
בחיים לא יוכל להיות חברה של מישהי, שלפני שניה עוד אמרתי,
שאני לא סובלת אותה. אולי זה המזל שלי, שיש לי אופי כזה, כי
אחרת לא הייתי יכולה לחיות עם עצמי.

היום אחרי שנתיים, נשארתי חברה רק של אחת מהן. היא עברה את
המבחן. נכון שלא מגיע לי בגלל ששיקרתי. אבל הייתי חייבת. אחרת
לא הייתי שורדת. ולחשוב שעד לפי כמה שנים אני הייתי במרכז
העניינים. כולם סבבו סביבי. כולן היו קשורות אחת לשניה דרכי.
היינו חברות הכי טובות. היום נשאר לי הגרעין. אבל עדיף איכות
מאשר כמות. וזה לא בולשיט. זה בכלל לא בולשיט. גם לזה אני לא
חושבת שהמציאו מילה בעברית. זה יפה מדי כדי לתאר את זה. זה
מדהים. איתה תמיד ידעתי שזה קשר לחיים. טוב נו, אני בחורה עם
אינטואיציות...

ודרך אגב, משהו כן עובר עלי. משהו שעד היום אינני יכולה
להסביר.