"זה תלוי בכל כך הרבה פרמטרים, את מבינה..." הפטירה באנחה,
ואחר סלסלה באגביות טבעת עשן מהסיגריה המשתרבבת משפתיה.
שוב נדמה הדבר לכבשה במקום לכעך עם חור.
הבנתי.
קול ההגיון אשר היכה בראשי(ומשום מה עדיין התעקש לצוץ אצלי
בדמות "סבאית" בשם זידליוס) כבר הסביר לי הכל. יש את עניין
הגיל. נו, ברור שיש את עניין הגיל. בזה זה מסתכם, בעצם. זו כבר
סיבה טובה מאוד למדוע לא. אני עוד לא חוקית ברוב ארצות המערב
והוא כבר נועץ עם פרמדיקים בשם החברות הטובה על איזה תכשיר
מונע נשירת שיער, ומה מצב האלרגיות ותופעות הלוואי כתוצאה
מהעניין.
נעצתי בה מבט חודרני וממוקד. משום מה הגעתי למסקנה שטבעות עשן
בצורת כבשה גורמות ליוצריהן להפוך אוטומטית לרטוריקני המאה,
למורי הדרך ולאותם האנשים שניתנת להם באופן אקסיומטי הזכות
לומר שלוש מילים בדקה, עם קבלת קשב מלא ודרוך מצד מאזיניהם.
אך היום התכוונתי לשבור מיתוס זה, ועל כן הנחתי על השולחן שטר
ירקרק, מלמלתי מספר דברי התנצלות ודידיתי אל עבר מכוניתי.
זידליוס ניסה לגבב מספר מילות אזהרה אשר נמהלו במעין סלט של
אלכוהול, רמזור ובית לוינשטיין, אך צליל ההתנעה קטע אותו באחת.
אולי כאן הייתה הנקודה בה החלטתי שהנאה מטמטום עדיפה מאבל
החכמה המדכא, וברמזור הראשון ביצעתי סיבוב פרסה חד.
שייטתי לי בכביש איילון דרום וניסיתי לדמיין שעזריאלי הוא חלק
מעיר מאוד גדולה ועוצמתית, ולא רק נקודת אחיזה רעועה בשטח
זעום, רגיש ונוח-פיצוצית. כבר הכרתי היטב את הדרך.
אולי הייתה זו דרך המקרה שדווקא בכניסה לרחובו המאפיל והצר
נסתיים צד א' של הקלטת השרוטה במערכת, ומהרמקולים נזדעקו לפתע
צלילי ה - "LIEBESFREUD" של רחמנינוף צד ב'. נעצרתי מול פתח
ביתו ופתחתי את החלון. הגנבתי מבט ספק מפוחד ספק כהיל אל עבר
הקומפלקס. קומה ג' משמאל הייתה מוארת וניסיתי לדמיין את מגוון
הסיטואציות האפשריות. אולי הוא עומד עכשיו עם ערדלי השפן שלו
מול המקרר ובוחש לעצמו חטא לילי קצרצר? אולי הוא מנסה ליצור
טבעות עשן בצורת כבשה? אולי לא ממש. אולי הגזמתי.
במחשבה נוגה וכאובה נאנחתי בפולניות.
פתחתי את גגון המכונית, חניתי סמוך ושיטחתי את כסא הנהג. מה
קורה לי? הכוכבים התמזגו עם הקונצ'רטו השני. כלום לא קורה.
אחזור הביתה עכשיו ואשקה את עץ התפוזים הסינים שלי. ממילא כל
פעם שההורים באים לביקור הריטואל הקבוע חוזר, ואני חשה מוזנחת
וחסרת כל עצמאות. זה גם פרודוקטיבי. יום יבוא וממש יצוץ תפוז
(אז בטח אנסה לברר אם הכל בסדר עם העץ ואעקור אותו).
עם הגיג כה רציונלי, שפיללתי שיישאר במוחי לפחות מספיק זמן עד
החזרה למעוני, היישרתי את הכסא חזרה למצבו הפונקציונלי, כשלפתע
מלמעלה אני מבחינה בפנים מוכרות ומודאגות בוחנות את מצבי
הערירי מבעד לגגון. בעוד מנסה אני לחשוב על פעלים אשר סמנטית
די אתגרו את מוחי המעורפל בשעה זו של הלילה, הוא מצא את הדרך
היישר אל תוך מכוניתי. הוא התיישב לצדי.
תהא השפה עשירה כשתהיה, אני לא סבורה כי יש שפה בעולם אשר יכלה
להמחיש את אלפית המחשבות אשר התרוצצו להן בראשי שנינו. לפחות
בראשי. השתיקה המחישה את המצב כנראה בצורה ההגיונית ביותר. יש
לה תמיד נטיה להחזיר מחשבות למצב הבסיסי והנכון שלהן. לה ולפרק
השני של הקונצ'רטו שהמשיך להתנגן באין מפריע בחלל המכונית.
"תראה, אני עשיתי טעות חמורה..." הבנתי כי אין טעם בלפצוח
בטיעון השניצל אכל את השכנה.
חיכיתי שיעצור אותי. כמו האנשים המטופשים ההם שדברי חוכמה לא
פוגשים את פיהם, אך תמיד יש מי שיקטע אותם באמצע משפטם, ובכך
יעניק את הרושם שאולי כן היו דברים בגו - אך הם נקטעו. לצערי
הרב דברי חוכמה לא היו בפי, ועקב בהייתו המתמידה בזגוגית
המכונית ניחשתי שהשילוב הקטלני בין טמטומי לבין שתיקתו הולך
להוליד תוצאה מביישת.
לפתע, הוציא מכיסו מטרונום זעיר והפעילו. כעבור זמן מועט
התיישר עם מקצב הפסנתר.
"74..." הפטיר בכעס. "מי לוקח טמפו כזה בשביל אדאג'יו
סוסטנוטו?" ואני לא חשבתי שהוא ממש ציפה לתשובה, אך במקום
מסוים חשתי הקלה חשודה.
הוא לפתע הישיר מבטו אל עבר עיני. הדם במחזור האלכוהול שלי קפא
וחשתי עווית בלתי רצונית פוקדת את שפתי. רציתי לברוח. רציתי גם
ציון טוב ממנו בסוף השנה, אך משום מה רצון זה התגמד נוכח
הסיטואציה הנוכחית.
באחת שפתיו קרסו אל שפתי בתנועה מגושמת וחפוזה, כנראה עקב
מנגנון החרטה.
הוא לפת את ידיו סביב כתפי המאותגרות רוחבית. אני סבורה כי
בפעם הראשונה אף הבנתי מה משמעות הביטוי תאווה חסרת מעצורים
מבלי לגחך בפיהוק מעושה, לסגור את הרומן ולחסל את כוס
השוקולית. לעזאזל, זה באמת קרה.
"רובינשטיין, למעשה." נדלקה במוחי נורת התשובה לשאלתו בעיכוב
מה של מספר שניות. אני סבורה כי היה זה יותר נר. נורה דרשה
הרבה יותר מדי קשרי ניורונים במוחי על מנת לספק תשובה קולעת.
"טוב, נו באמת. רובינשטיין יכול לעשות מה שהוא רוצה. כמו באך,
את יודעת, או מייברג. יש אנשים שיכולים לעשות הרבה דברים לא
מקובלים ולהתקבל באדיבות פנומנלית על ידי הכלל..." ותפס את
לשונו. בשפתיו הפעם.
"בא לי להקיא." הפטרתי ויצאתי מהמכונית. מצאתי שיח תמים וחסר
ישע והטבעתי בו את נוזלי ואת יגוני. כשחזרתי למכוניתי המושב
היה ריק.
"מחר אשלח את האוטו לטיפול עשרת אלפים" חשבתי ושילבתי להילוך
אחורי. בעוד זידליוס טופח על שכמי דרסתי חתול.