[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שירה שקד
/
איש של כפתורים

היה בחוץ קריר. הצצה אחת החוצה אל מעבר לחלון כמעט ושכנעה אותו
להימלך בדעתו ולא לנסוע לשם. התירוצים הרי ממש התדפקו על אדן
החלון. איזו תוחלת הייתה לעניין?
לא. היה זה ללא ספק מסוג הימים ההם שמכים בך עם פטיש חמישה טון
חמוש בטנק להישאר חבוק-כרית בתוך המיטה המיוזעת ולהזות חיים
אפשריים אחרים. הוא לקח נשימה ארוכה ואוויר הגשם חדר לריאותיו.
כמה עצוב לו, חשב.
הכל בחוץ כל כך אפור ורדום, ואילו בראשו תמיד כך זה מתחיל. כך,
בתקופה הזאת, כשמסורבל, אפרורי, רטוב, איטי כל כך ורגשני. כאשר
יש לגיטימציה באמת להרגיש רע.
בתנועה החלטית, קצבית ואחידה התמתח ותחב כפות רגליו אל תוך
כריות נעלי הבית המשפונפנות. באותה הקצביות אף לחץ על כפתור
הקומקום, הדליק את כפתור הדוד והפעיל את כפתור המיקרו להפשיר
לחמניה.
אני איש של כפתורים, הגה לו וחייך.
הקפה היה קצת מר, כמו החיים שלו, כפי שסבר, בדיוק כפי שאהב.
בתנועה נמרצת ומשועשעת התיישב ליד הפסנתר ובהה בו. משהו אחר
היה במי במול בניגוד לכל שאר הצלילים. משהו הירואי, אולי, גברי
מאוד. הוא ניסה את כל מי הבמולים, מלמעלה עד למטה. את מי המבול
הנמוך ביותר משך הוא עם פדל אפלולי, והקשיב לצליל. מבחינתו היה
זה הכל. האמת במלואה, ומי בכלל צריך עכשיו לנסוע קילומטרים על
גבי קילומטרים בפקקים אדירים, ברוח חודרת עצמות ובמציאות כה
מעקצצת כאשר יש מי במול בעולם? הוא לא תמיד הבין איך אנשים
מסוגלים לחיות ככה, נטולי מי במול.
בעצב רב נפרד הוא מהפסנתר וטרק את הדלת מאחוריו. את המטריה
ששכח הבין בדיוק שניה לאחר הטריקה, אבל עצלנותו מנעה ממנו
לחזור. כאשר סיים מנוע הדייהטסו לגרגר את מחאתו האחרונה (לאותו
הבוקר), החל הוא את דרכו לשם.
ברמזור היציאה מהשכונה הבטיח לעצמו שהפעם לא יביט הצדה. הוא
חייב להתגבר על הסקרנות החולה הזו. הוא יחיה גם אם לא יבחן
בשבע עינים חודרניות מי מוליך את ההגה המחובר לאוטו לידו. הפעם
תהיה שונה.
לאחר שבהה ממושכות בגבר המשופם והמאדים צועק באילם מאחורי שמשת
מכוניתו המוגפת משהו בסגנון "אמרתי לך תמכור!", התאכזב מאוד
ושנא את עצמו על חולשתו הכל כך אנושית והמגוחכת. ברדיו, על
מיוט, בדיוק התנגן צלילה האחרון של הנעימה "בלבלי אותו" מאת
יוהאן קובי פון פרץ, ובאופן ממריד בסמיכותו כמעט, חילחלו אל
פנים האוטו צלילי 'THE THE' ששרו על בואו של היום האחר, השונה.
ההוא שישנה את חייך מעתה ואילך. הוא הגביר את הווליום וסובב את
כפתור הוישרים. אולי גשם בכמות כה זעומה כמו זו לא צרך סיבוב
כפתור, אבל הרי הוא היה איש של כפתורים. הוא הגיע.
בנשימה עמוקה נכנס והחל לסובב ראשו אנה ואנה במטרה למצואו.
הקביעות במקום הזה הצחיקה אותו. הזמן כאילו נעלם. תמיד היה שם
חשוך כל כך, מרופט, מעושן. החיוך המוכר הוביל אותו בדיוק למקום
הנכון.
הברנש הביט בו בציפיה ענוגה ותמימה כאילו רק על מנת לנצור את
הרגע ההוא, להקפיא את המראה שלו. אחר כך בא החיבוק הקרוב: מעיל
לח מול סוודר גולף שחרחר, דווידוף מול הוגו, כוונת אמת מול
זיוף.
'יא חמור, ככה נעלמים בלי ציוץ?!'
הם התיישבו.
'נס על חלב', ביקש הברנש בבהמתיות בפני המלצרית מצוידת
האורביט.
כמה הוא שנא אותו באותו הרגע. בכלל, את האנשים האלה. אנשי 'נס
על חלב' כאלה, הנונשלנטים. הבטוחים. אלה היודעים בדיוק מי
ולמה. לא, הוא היה איש של כפתורים. לא איש 'נס על חלב'. והוא
היה צריך להזכיר את זה לעצמו בדיוק עכשיו.
אישוניהם רצו מרתון, בוחנים ללא הרף אחד את השני. כמה הוא היה
צריך מי במול עכשיו, לומר את הכל.
'האמת אין לי מושג מה אנחנו עושים כאן, אתה יודע?' עבר פתאום
הברנש מבהמתית לעברית בעודו מחפש מצית. 'אתה חושב שזו הפעם
הראשונה שאני נזרק? היית חוסך לי הרבה קונדישינר, הרבה דלק,
הרבה זמן ואלוהים יודע שהרבה ג'ל אם פשוט היית מפליץ את זה
בפיהוק דרך הטלפון, נו באמת', שאף עמוק לריאותיו.
האמת, שהיה שמץ של חכמה בדברי הברנש. האמת היא שאף הוא היה
מעדיף לחסוך לעצמו הרבה דלק, הרבה זמן ואלוהים יודע שגם הרבה
נאומי-מקלחת מדומים אם פשוט היה עושה זאת דרך הטלפון. הוא הרי
שנא אותו. הוא שנא לראות אותו בבקרים מצחצח שיניים בתנועות
הנגררות והעצלניות האלו. הוא שנא כשהשאיר אחריו שלולית על משטח
הכיור לאחר אותה תופת, הוא שנא את הקול הפיצוחי שעשה בעת שגרס
בפיו את שיבולת השועל החומה והעבשה. לעזאזל, הוא שנא אותו בזה
הרגע ממש.  
לאחר שתיקה כה יפה וחכמה נמאס. כנראה לשניהם. הברנש השפיל מבטו
והנמיך קולו חרישית.
'אז מה...', תהה בקול מהורהר, לאט לאט, כמעט משנן לעצמו, משחק
בשקיק סוכרזית,  '...אז זהו?'
שניהם לא העזו להישיר מבטם, אבל כן. זה היה זהו. זה היה ממש
זהו. הסבתא של הזהו. שתיקה. אין טעם לתרץ ולהתייפייף.
'אני מבין.' אמר הברנש בסופן של דקות ארוכות ארוכות.
הוא רצה לשתוק ולא לומר כלום. לא להתבונן שוב באותו הברנש.
פשוט לקום וללכת, לנסוע חזרה ולדעת שהסטטוס בחייו קצת השתנה.
אבל כשקם ללכת אחז בו לפתע הברנש והוציא מתיקו מסמך אשר תחב
לידיו בתנועה חפוזה ועצבנית.
'אני מבין.' חזר על דבריו הברנש בטון כעוס יותר ונס החוצה מן
המקום.
בדרך חזרה הרגיש הוא שאין ביכולתו לחזור עכשיו הביתה. סמוך לגן
ההרפתקאות מצא מאפיה טובה, קנה באגט ארוך והתיישב על אחד
הספסלים בגן. הוא הביט במעטפת המסמך הלבנבנה. לאחר מכן, הביט
הוא ממושכות בשלוליות ובעיקר בהשתקפויות העננים הרגוזים. הם
כיסו הכל, אי אפשר היה לגלות כלום. הם האפילו על חייו במעין
סוד שרק זמן ושמש יכלו לחשוף. הוא נאנח והמסמך נשאר דומם
ומשובב רוח לידו.
הוא המתין מספיק.
בתנועה חפוזה ועצבנית, ממש כשם שהגיע מסמך זה לידיו, פתח הוא
את המעטפה. כמה גרגרי באגט השתרבבו פנימה וגם קצת על בגדיו.
לאחר שהוציא את המסמך והתנער, התיישב הוא שוב על הספסל
וכשהוציא את המסמך מן המעטפה ציפה לקרוא סיפורי אלף לילה
ולילה, אך כל מה שהוציא מן המעטפה היתה פיסת נייר זעומה אשר
עליה קושקש בכתב רועד ונוירוטי הצליל מי הבמול הנמוך על גבי
מפתח פה אשר התחפש לליצן עצוב ומלנכולי, ומתחת שתי המילים:
'אמרתי הכל.'
הוא קם מן הספסל, הביט הנה והנה, הביט שוב בפיסת הנייר הרעועה
בתדהמה מוחלטת, ואחר, קימטט את הפיסה לכדורון לבנבן ומצונף,
קלע אותו לפח הסמוך הקרוב ביותר ונשבע שממחר הוא עובר לפה
דיאז.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שאיפתי העיקרית
היא לעמוד על
כתפי ענקים. או
לפחות להביט להם
בעיניים.

קטונתו של
אודיסאוס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/12/03 7:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שירה שקד

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה