"על מה את חושבת, נסיכה?"
על מה שאת חושבת.
"שניה, אני אסדר לך את הצווארון, אל תזוזי".
היא מושכת לי את הצווארון של החולצה, מחייכת ומביטה בי, אבל לא
חיוך אמיתי, חיוך עצוב של אימהות. "אולי נביא לך עוד מעיל...
יהיה לך קצת קר", היא הולכת לארון.
אני מרימה את ציפי הציפור, שכל הבד שלה קרוע כבר, מהרצפה. אני
רוצה שהיא תעוף כמו ציפור אמיתית... שתהיה חופשיה... זרקתי
אותה... תברחי, ציפי...
"שרון!" צעקה אימא לקול חפץ נשבר. היא עמדה לרגע דוממת, ואז
נאנחה ויצאה מהחדר.
גיא נכנס: "היי, שרון".
היי.
הוא נכנס, זרק את התיק שלו על המיטה, אימא נכנסה עם מטאטא
ושקית.
"מה היא שברה הפעם?" שאל גיא.
אימא שתקה.
"או, יופי... עוד סוס מהאוסף שלי... נהדר... למה את מכניסה
אותה לחדר שלי בכלל?!"
"גיא... בבקשה... זאת לא אשמתה".
"שום דבר לא באשמתה", הוא תקע בי מבט מלא שנאה ואני רציתי
לבכות... לא התכוונתי לשבור לך עוד סוס, גיא... זה לא היה
בכוונה... אני... רציתי שהיא תעוף, זה הכל... ניסיתי להגיד לו,
אז הוצאתי צעקה קצרה ואז עוד כמה צעקות ארוכות ודקות, ניסיתי
להסביר...
"אתה מלחיץ אותה!" אמרה אימא וניגשה אלי, מחבקת אותי, ואני
הייתי עצובה, רציתי לבכות, אז הוצאתי צעקה דקיקה ואז עוד אחת.
גיא עמד שם לרגע ואז יצא בשתיקה.
אימא ליטפה את שערי וזה היה נחמד, הרגשתי את כל הכוח של האהבה
שלה עוטף אותי... הוצאתי נהמה, כדי שתדע כמה זה נחמד.
אימא לקחה את ציפי הציפור בידה והכניסה אותה לתיק שארזה בשבילי
ואני שמחתי שהולכים לטיול... לקחה את שתי ידיי והרימה אותי,
הושיבה אותי על כיסא הגלגלים ואמרה בקול עצוב כל כך עד שכמעט
בכיתי: "קדימה, נסיכה".
בדרך, באוטו, אימא האזינה לרדיו בשתיקה. אימא בדרך כלל שרה עם
הרדיו, אבל היום היא נראתה כל כך עצובה... רציתי להביא לאימא
משהו, שלא תהיה עצובה... הייתה שקית על הרצפה של הרכב, הרמתי
אותה והגשתי לאימא... קחי, אימא... מתנה ממני...
"די, נסיכה", אימא הדפה אותי בידה, כשדמעות זולגות על לחייה.
בלי להוריד את עיניה מהכביש, היא קימטה את השקית וזרקה אותה
לפח הקטן של הרכב.
אני ממש נעלבתי, אין לי מה להביא לאימא... וכשכבר יש לי, היא
זורקת את זה! הושטתי ידי והרמתי את השקית מהפח, אימא כנראה לא
הבינה שזאת מתנה ממני, הושטתי לה את זה שוב... אימא, זה
ממני...
"אויש!" צעקה אימא, "די, שרון! עכשיו התלכלכתי! את לא יכולה
לשבת בשקט?!"
נבהלתי... לא ידעתי שהיו על השקית שאריות של קולה. אם הייתי
יודעת, לא הייתי מביאה לך, אימא... רק רציתי להביא לך משהו...
אימא...?
הוצאתי צעקה דקה ואז עוד אחת ואימא שתקה ולא התייחסה. צעקתי
שוב ושוב... ואימא שתקה. ורציתי שאימא תתייחס אלי, שתבין שאני
מצטערת... אז חבטתי בדלת של האוטו - בום-בום-בום, ואימא לא
התייחסה, אז צעקתי שוב וניסיתי לתפוס בחולצתה, שתתייחס למה
שאני אומרת... ואימא לפתע בלמה את האוטו ונורא נבהלתי.
היא ישבה שם בשקט ואני הסתכלתי עליה והיא לא הסתכלה עלי...
רציתי להוציא עוד קול, להסביר לה... אימא, אני אוהבת אותך...
אני לא התכוונתי... למה את כועסת עלי כל כך?
היא ישבה ושתקה, ראשה מונח על ההגה. אחרי כמה דקות היא הרימה
ראשה, משכה באפה, מחתה את עיניה: "אין לי כוח יותר... אלוהים,
תן לי כוח..." התניעה את האוטו והמשכנו לנסוע.

כשהגענו למקום ההוא צעקתי בתסכול, רציתי לחזור הביתה... מה זה
המקום הזה...?
"בת כמה היא?"
"עשר וחצי".
"עדיף לה ככה".
"חשבתי שאני מסוגלת להתמודד לבד... אבל היא צריכה מסגרת..."
אמרה אימא בקול שבור.
"הבנתי, עד עכשיו היא הייתה הולכת שלוש פעמים בשבוע?" שאל האיש
המבוגר שישב ליד השולחן השחור.
"כן... אבל כבר אין לי כוחות... קשה לי כל כך..." אימא פרצה
בבכי ואני לא הבנתי... אימא! אימא! מה קורה כאן? למה את בוכה?
הוצאתי צעקה מפוחדת.
"זה קשה לך... אני יודע..." הוא טפח על ידה ואז הביט בי:
"מלידה?"
"כן", אימא קינחה את אפה, "הייתה לידה קשה מאוד, לא היה
חמצן..."
"הבנתי", הוא הנהן בראשו ורשם משהו במחברת.
אני לא מבינה מה קורה... על מה הם מדברים? אימא אחזה בידי ואני
לחצתי על שלה. רציתי לתת לה נשיקה, אז הכנסתי את אצבעה לפה
שלי. היא נרתעה קלות וליטפה את ראשי: "די, נסיכה".

אימא? אימא, מה קורה כאן? אימא, לאן את הולכת?
אימא ליטפת את ראשי, נשקה על מצחי וקמה בשתיקה. הוצאתי כמה
צעקות, שתישאר, אני אשתדל יותר, אימא... אימא, אל תלכי...
אימא?
אישה זרה עם ריח זר משכה את כיסא הגלגלים שלי, "בואי, שרון,
יהיה לך טוב כאן... את תיראי".
אבל אני לא רוצה כאן... אני רוצה שם! עם אימא ועם אבא ועם
גיא... הם לא אוהבים אותי יותר? למה הם משאירים אותי כאן??
ניסיתי להגיד... לצעוק... לבכות... כל מה שיצא לי זה צעקה דקה
ועצובה...