שלוש אחת. קלאסי. בלי לחשוב יותר מדי. פעולה אוטומטית. בית קטן
ליד המגדל ואפשר להישען אחורה. לא אידיאלי כמו אחת אחת, אבל
בטח לא מבאס כמו חמש שתיים. בזה באמת אין מה לעשות. השאלה
האמיתית היא, מה קורה כשמגיע משהו בלתי צפוי. משהו שצריך
להפעיל קצת את הראש. לקחת סיכונים. לעשות משהו שלא תיכננת.
ארבע אחת למשל. סיטואציה פרובלמטית. לפתוח או לא? להגביה את
המגדל או שמא לפתוח במהלכי בריחה מהירה?

אורן למשל, הוא ישר חושב על בריחה. פחדן. העיקר לא להישאר
תקוע. יוצא עם בחורה חודש, ישר נכנס לחרדה. מרגיש חנוק, עלק.
אומר שהוא מעדיף להעביר את הימים בלהביא צירופים. איזה כיף.
ערב אחרי ערב יושבים אחד מול השני ומנסים להביא את הצירוף
הנכון. דיבורים? למה? על מה יש לדבר ? לצאת? אין לאן. בחורות?
עוד דייט מעאפן. שלוש שלוש? הללויה. אפשר להתחיל לשרוק.

תומר פרש. קם יום אחד באמצע הטורניר והודיע חגיגית שנמאס לו
והוא הולך הביתה. כמה אופייני. בדיוק כמו שהוא עשה למקום
העבודה שלו. קם יום אחד מהשולחן, נכנס לבוס, הוריד את התג
והלך. אמר שמיצה. שזה לא מה שהוא רוצה לעשות. חברת מחשבים.
תפקיד ניהולי. משכורת שלוש עשרה או ארבע עשרה או עשרים ושתיים.
למי אכפת, הוא אומר, תן לי שמונה או תשע בצליפה מרחוק ואני
בעננים. עכשיו גם את זה הוא מיצה. רוצה לשבת עם עצמו בבית.
להסתגר. בדיוק כמו שהיה מסתגר על הלוח. בונה מגדלים. לא לוקח
צ'אנסים. שלוש שתים בפתיחה? לא נורא. נשים על החמש. שיהיה
גבוה. מפחיד. היה מקבל בראש כמו מטורף. ותמיד אותו תירוץ. לא
בא הצירוף. שעות ניסינו ללמד אותו. תפתח קצת. מה יהיה. פעם אתה
דופק ופעם אתה נדפק. ברוך הבא לחיים. לא תפס, המטומטם. המשיך
לבנות מגדלים. עד שיום אחד קיבל ת'חרופה, קם והלך. מה לעשות.
קצת קשה, ישר נשבר.

צ'אנס אחד. זה כל מה שצריך. אנשים עוברים חיים שלמים בלי לקבל
אפילו אחד. צ'אנס קטן שיהפוך את הכל. שיוציא אתך ישר מהקבר אל
פסגת ההר. תפיסה קטנה אחת ואתה מלך. מה יותר פשוט מזה? צירוף
נכון, בזמן הנכון ואתה על גג העולם. קופץ בחדר כמו משוגע. ירון
הוא כזה. מחכה רק לצ'אנס. אומר שזה הרעיון. לחכות, ואז לתפוס.
אומר שאוהב את הרגע שלפני. לחשוב על הצירוף המנצח. להרגיש אותו
באצבעות. אני אוהב סיכונים, הוא אומר. דביל. לא מבין את החיים.
פותח את הלוח כמו מטורף. העיקר לעמוד עם הגב לקיר ואז לצאת
גדול. להביא את הצירוף ולדפוק את החיוך המפגר שלו, כאילו הוא
דפק את העולם. בינתיים העולם דופק אותו. השקיע את החסכונות
במניה של איזה חברת סטארט-אפ של חבר שלו. פתח את הלוח. הכלים
התחילו לזוז, אמר. צירוף נכון ואני מיליונר. הבעיה הייתה,
שהחבר לא מבין בכלל בצירופים. הוא בכלל לא שחקן. על הזין שלו
הריגוש של ירון. פרק את החברה אחרי שנה ושלח את ירון לעבוד
במשלוחים.

לפחות ירון הוא עקבי. יש לו שיטה. אמונה. דרך. לא כמו נדב. כל
יום, בן אדם אחר. בהתחלה היה הססן. חושב הרבה. מתלבט. מזיז,
מחזיר ושוב מזיז אחרת. משחק אותה קספרוב. חושב שעה על ארבע
שתיים. מה יש לחשוב פה יותר מידי. בית קטן בערבה. זה ברור. אבל
אצלו, כל מהלך פרויקט. נוציא בחמש אחד או נפתח את השש. או אולי
כדאי בכלל לשים את החמש על המגדל ולפתוח את האחד בפנים. ככה,
"בשביל האופציה". כל התלבטות שעה. כל מהלך ארבע שעות. היה משגע
אותנו. מילא כשהתלבט על מה הוא ילך ללמוד. על הזין שלי. חיים
שלו. חמש שנים התלבט. חמש. מגיל עשרים ואחד עד גיל עשרים ושש.
לא נסע לטייל, לא פיתח קריירה, כלום. ישב בבית. מלצר והתלבט.
יום אחד היסטוריה, יום אחד רפואה אלטרנטיבית או אולי בכלל
קולנוע. בסוף הלך ללמוד מדעי המחשב. ככה, "בשביל האופציה".
בזמן האחרון התחיל לצאת עם מישהי מהאוניברסיטה. תפס בטחון.
התחיל לזרוק מרחוק. מהמותן. לא מתלבט יותר. שש שתים? למה
לברוח? פותח פעמיים. גבר עם ביצים נהיה. התחיל לאכול עם אחד.
בלי בית. משאיר פתוח. אמיץ. ככה זה עם בחורות. או שנותנות
בטחון או שמפרקות לחתיכות ואז אתה מתחיל לברוח גם בחמש שלוש.

ככה זה. לומדים עוד מקצוע מיותר. עובדים בעוד עבודה שבא לך
למות כל יום שאתה קם בבוקר. מחפשים אהבה באמצע הפסקת צהריים
מול המחשב. קופצים להורים פעם בשבוע ביום  שישי כדי לחייך
ולתקוע עוד רגל של עוף ויושבים אחד מול השני ומתפללים כמו שהרב
הראשי לישראל לא יתפלל בחיים שלו, שיבוא איזה צירוף משמים.
איזה צירוף שיעניק לשנייה אחת קטנה את האושר האמיתי של החיים.
איזה אחד אחד קטן.
מרס חביבי, לך תשים מים.