המועקה. תחושה ישנה שעולה ממרתפי גופי, מחליקה בגרוני, מצמררת,
מכווצת ומכאיבה. אני עומדת מחוץ לבית מול קירות עירומים, אפילו
עץ השסק נעקר ומותו כה טרגי עד שדמעות נקוות בעיניי והכל הופך
מטושטש. אני מגששת מבעד לערפל אל הדלת, מנגבת את עיניי בשרוול
אפילו שאמא שונאת את זה ודופקת. כנראה שלא דפקתי חזק מספיק,
אני מנסה שוב. צעדים מהירים, הידית מתכופפת. שמוליק עומד בפתח,
שערו הפך כסוף וקמט עמוק נחרץ בסנטרו. עמנואל, הוא קורא בשמי,
מופתע. הוא מחבק אותי במהירות ומושך אותי פנימה. הבית בצבע
חום, החלונות סגורים, אני מחפשת את התמונה שלנו שצילם שמוליק
בכנרת, אבל רק חור מיותם על הקיר מסמל את המסמר שפעם נשא
אותה.

אני בת עשרים, גיל עגול וסדוק. רק לפני שמונה ימים השתחררתי
מהצבא, אני בת עשרים ועדיין בוכה בלילות. אני נשכבת במיטה
ומתכסה בשמיכת קיץ עם פסים כחולים וכתומים, היא של אסף ועולה
ממנה ריח גופו, האם לא הבחין בכך כשנתן לי אותה? שמוליק הציע
עבורי את המיטה הצדדית, הוא התבלבל, זו המיטה של ליבי, אבל לא
חשוב. אני בוכה על הכרית. לא יודעת אם בגלל עץ השסק, בגלל
געגועיי לאמא או בגלל השמיכה. לא רציתי לחזור לכאן, למושב,
לבית ההוא, לרצפות הירוקות המחליקות, למועקה. רעש הצרצרים
מתערבב לי במחשבות. אני קמה ומצמידה פניי לתריסים, איך יכול
מישהו לעקור עץ נושם? אני מתיישבת על המיטה השנייה, המיטה שלי,
כבדה ועייפה צופה למסדרון. כל כך הרבה לילות קיץ נותרתי ערה
לראות את צללית גופו הרטוב, להריח את הכלור שדבק בו. מתחשק לי
ללכת לבריכה, כמו אז, בלילה, מטפסים על הגדר וטובלים במים
השחורים, כולה שלנו וריח הכלור דובק בחושך. לא רציתי לישון
כאן, למה לעזאזל הטיסה של אסף התאחרה? אני מציצה לחצר, דורות
חדשים של פרחים, של שזיפים, של גמלי שלמה. הם לא היו כאן
כשאכלנו ארטיק לימון וטפטפנו על שביל הכניסה, הם לא ראו את אסף
חוזר מהבריכה ושערו פרוע ורטוב, הם לא יודעים כלום.

שמיכת הפסים. כחול, כתום, כחול, כתום, מריחה מכלור ועשב. כל
הכביסות בעולם לא יצליחו למחות ממנה את ריח גופו. אסף, אסף,
אסף. כל כך הרבה פעמים רשמתי שמו על נייר. בדפוס, בכתב,
באנגלית. אסף שלי, אסף פלוס עמנואל, אסף. האם הוא בכלל חושב
עליי לפעמים? האם מישהי אוחזת בכף ידו? אני קמה יחפה לסלון,
שמוליק עוד ער. אני מתקשרת לאמא. מה חשבתי לעצמי כשדמיינתי
שעוד עומד פה  הטלפון הישן שמחייגים בו בסיבובים? יש אלחוטי.
אמא, זו אני, הגעתי. אני לוחשת, מביך אותי ששמוליק שומע. הקול
שלי נחנק, נשבר, כבר מתגעגעת. בת עשרים ועדיין בוכה בלילות.

כמו בלילה הראשון שלנו בבית של שמוליק, כשבכיתי לכרית להחניק
את היבבות, רק שאמא לא תשמע, שלא אצער אותה. הייתי אז בת שלוש
עשרה והכל היה לי זר, התגעגעתי לגידי ולקוזט והצל שהטיל עץ
השסק הענק על חלוני הפחיד אותי. ליבי כבר נרדמה ואמא ושמוליק
מפרקים עוד כמה ארגזים וצוחקים כמו שני מתבגרים מאוהבים.
רגליים יחפות, חצופות מתופפות על הרצפה הקרה וקול נער מזמזם
שיר של מטליקה. הדלת של החדר החדש נותרה פתוחה כדי שהמזגן
יכנס, ממיטתי מול הדלת אני יכולה לראות את צללית גופו במסדרון.
אסף גבוה וארוך, הוא חזר משחייה לילית ופלג גופו העליון עירום.
שערו פרוע, רטוב. זו רק הפעם השנייה בה אני רואה אותו.

הפעם הראשונה הייתה לפני שבועיים, כשאמא גררה את ליבי ואותי
למסעדה סינית לפגוש את אסף של שמוליק. אסף בן שבע עשרה וקצת
ושחיין בנבחרת. אתם תהיו משפחה עוד מעט. כמה מוזר לקבל פתאום
משפחה מוכנה. הם איחרו, חיכינו להם בכניסה ואמא תופפה ברגלה
בחוסר סבלנות. שמוליק התנצל שהיו פקקים, לא הבטתי באסף כי
התביישתי. הצטערתי שהתיישבתי מולו, הרגליים שלו היו ארוכות
והייתי צריכה להצמיד את שלי לכיסא כדי לא לגעת בו. רק שניהם
דיברו. ניסיתי להתרכז באטריות המשונות כדי לא להביט בו. כשפינו
את הצלחות וחיכינו לקינוח התרכזתי בכוס הקולה ושיחקתי בקש, עד
שהכוס נפלה על צידה והקולה נשפכה, שחורה ומרעילה על חלקת המפה
שבינינו. סליחה, אני מצ, מצטערת, גימגמתי ומיהרתי להספיג הכל
במפיות נייר. אמרתי לך לא לשחק באוכל, מלמלה אמא, כמו לעצמה.
סליחה, סליחה, חזרתי שוב, מנסה למנוע מנהר הקולה לזרום
לכיוונו. הרמתי אליו את עיניי ועל שפתיו היה משוח חיוך ממזרי.
המועקה הגיעה, דווקא עכשיו, מחליקה בגרוני. קמתי לרוץ
לשירותים, אבל לא ידעתי את הכיוון ושניות ארוכות מאוד התרוצצתי
מפינה לפינה עד שמצאתי. ננעלתי בפנים ובכיתי בלי קול. ליבי באה
לקרוא לי, נונו, הגיעה גלידה, היא בכלל לא נראית סינית. תיכף,
משכתי באפי. כשחזרתי היו עיניי אדומות, נפוחות, ואמא התעטפה
בבושה.

בלילה הראשון הוא זמזם שיר של מטליקה והציץ לחדר עם המשפחה
החדשה, המוכנה שקיבל. עצמתי עיניי והרמתי את השמיכה עד
לאוזניי, הרגשתי ארוכה ומגושמת והתביישתי שיראה את הפיג'מה של
היפה והחיה. הוא לא היה בבית כשהגיעו הארגזים החומים והגענו
אנחנו, המשפחה המוכנה שלו. הוא לא שמע אותם מדברים על החתונה
עוד חודשיים, ולא ישב איתנו על ארגזי "לא שביר" לאכול פיצה
מהמקפיא ששמוליק חימם במיקרו. מי רוצה משפחה מוכנה, ככה פתאום
בחום של סוף יולי? שתי אחיות מפונקות ששופכות קולות ובוכות
בשירותים. התחבאתי תחת השמיכה, הוא הציץ בי, וצחוק צרוד בקע
ממנו: ברוך הבא, טוב שבאתן.

אדמה יבשה, חור שחור, עקור, פעם היה כאן עץ. כאן התפללתי שלא
יתחתנו. למה שלא נחזור לרמת גן? לגור ליד גידי וקוזט? גידי,
ארוך וצנום, רגליו בסנדלים תנכיות ועל פניו זיפים, הוא לובש
חולצת משבצות, הוא בכלל מהקיבוץ. אמא נושקת לשקע של צווארו,
מלטפת את כתפו החשופה, אני משפילה מבטי, אינני רואה. הוא מגיע
בערב עם בייגלה עם זעתר או פיתות בדואיות שמכרו בצידי הכביש,
קורא לי פטפטנית ולליבי ביישנית, אפילו שזה הפוך, בכוונה,
להצחיק. אנחנו משחקים קלפים במרפסת, קוזט מתפנקת על הכיסא.
בואו לישון, קוראת לנו אמא. עוד קצת, אנחנו מתפנקות, מה, רק
לחתולות מותר? גידי מלווה אותנו בטקס צחצוח-שיניים- ולמיטה.
מתי תתחתנו? שואלת ליבי, היא עוד קטנה ומותר לה לשאול שאלות
שלא צריך. גידי צוחק, מגרד בראשו, מתישהו. מתישהו זו לא תשובה!
היא מתחכמת. אני יודעת הכל, ההורים של גידי לא יבואו לחתונה,
הם חושבים שבן עשרים ושש שכל החיים לפניו לא צריך להתחתן עם בת
שלושים וחמש, גרושה פלוס שתיים.

אמא מתעקשת שאלבש שמלה, אני מעדיפה מכנסיים. אין דבר כזה
שושבינה במכנסיים, היא מנסה להסביר לי, עדיין סבלנית. אבל אמא,
אני לא לובשת שמלות, הרגליים שלי מכוערות. זו החתונה שלי! היא
מתעקשת כמו ילדה ועל פניה ההבעה של ליבי כשהיא לא מקבלת מיד מה
שהיא רוצה. בסדר, אז אלבש שמלה, מי כבר יראה אותי? אבא לא יבוא
וגידי גם לא, אני חושבת. אנחנו נוסעות במשפחתית של שמוליק, אמא
לא נהגה מזמן והיא בולמת בהפתעה וכל הנהגים צועקים עלייה.
סבלנות, סבלנות! היא צועקת דרך החלון הפתוח, כולם עצבניים בארץ
הזו! ויתרתי לליבי לשבת מקדימה ואני שוקעת מבושה בספסל האחורי.
אמא עושה כמה סיבובים עד שהיא מוצאת את הקניון, וגם אז נכנסת
באין כניסה. אמא מקללת וליבי צוחקת.
אנחנו מודדות כמה שמלות בחנות יקרה, ליבי בוחרת בשמלה אדומה,
אמא רוצה שגם אני אלבש אדום, נהיה כל כך מתוקות ביחד. אני לא
מתוקה, אני חושבת ומחמיצה פנים. אני שונאת ללבוש אדום, באדום
אי אפשר להיבלע. אמא מתרגזת עליי, למה את תמיד צריכה לעשות
בעיות? בסוף היא בוחרת לי שמלה אדומה צמודה שמבליטה לי את
הציצי, היא קצרה והרגלים שלי נחשפות תחתיה, לבנות, ארוכות,
שרוכיות. זה מקסים, היא מאבדת סבלנות, אין ויכוחים! סבלנות,
סבלנות, כולם עצבניים בארץ הזו, עולה בי המחשבה. אחר כך אנחנו
הולכות לקנות דברים לבית הספר, אני רוצה שהיא תסלח לי, מתייעצת
איתה איזה קלסר יותר יפה. זה לא חשוב, היא זורקת לאוויר. אני
מסתתרת מאחורי המדפים של הקלמרים ובוכה. גידי אף פעם לא כועס
עליי.

בערב אני מסתתרת מאחורי הספה ומחייגת בטלפון סיבובים לגידי.
אני אספר לו על השמלה והקלמר ושלאמא אין סבלנות אליי ושאני
רוצה לחזור לרמת גן ולגור איתו ועם קוזט ולשחק קלפים כל ערב
במרפסת. הלו? הקול שלו עייף. גידי, אני לוחשת. הלו? הוא חוזר.
הוא לא שמע. כנראה שהערתי אותו, אני מנתקת. אסף נכנס לסלון
ונזרק על הספה, מדליק טלוויזיה. אני מתכווצת מאחורי הספה,
מתכננת את הבריחה שלי. אני עושה תנועה כבדה מידי, הוא מציץ
אליי מעבר לספה. מצחיקה, מה את עושה שם? כלום. אני מנגבת מסלול
ארוך של דמעה שציירה המועקה על פניי. אני קמה לברוח לחדרי, אך
רגליי בוגדות בי ואני מועדת ומחליקה על הרצפות הירוקות,
המחליקות. אני נופלת על הטוסיק, כואב לי ואני רצה לחדר וקוברת
פניי בכרית.
את בסדר? הוא נכנס לחדר אחריי, כמו לצאת ידי חובה.
אני, אני בסדר, תו-דה, אני מגמגמת לתוך הכרית.
את מפחדת ממני? הוא שואל.
לא, זה הדיבור שלי. אני בולעת את הכאב. הוא ממלמל משהו ויוצא.

ביום שבת בצהרים מגיעה סבתא ציפורה, אמא של שמוליק, סבתא של
אסף. שמוליק נוסע לאסוף אותה במשפחתית, היא מביאה איתה שקיות
מלאות בריחות של מטבח עם קצת בושם ישן. השפתיים שלה מכווצות
ואני מתכווצת על הספה. אמא מסמנת לנו לקום. היא מאד משתדלת,
מיישרת את החצאית. שלום ציפורה, איך את מרגישה, יופי שבאת,
תכירי את הבנות שלי, עמנואל וליבי. הגבות הצבועות של ציפורה
מתקמרות, שמות מוזרים, היא בטח חושבת, אחת שם של בן ושנייה שם
מודרני, השמות של היום הם לא השמות של פעם. לא חשוב שאמא בכלל
התכוונה לצרפתייה חושנית ולשם משיר, ולא כל כך הצליח לה. אתמול
בערב אמא הסבירה לנו שהכי חשוב זו האמא של החתן, שנהיה
מנומסות, ליבי אל תשאלי שאלות ועמנואל, תעמדי זקוף, בבקשה ממך.
היא מעיפה מבט ונעצרת באוסף החמסות של אמא על הקיר בסלון,
שמולק'ה, זה לא כל כך מתאימה פה. אמא נבהלת, לא, זה רק
בינתיים. איפה אספי? היא שואלת. אסף, סבתא הגיעה! שמוליק קורא
לו. רגלים יחפות על הרצפה, היא מנשקת אותו על הלחי ומשאירה לו
סימן של אודם. היא נמוכה והכתפיים שלו רחבות. תשמור על העור
שלו, יותר מידי שמש, היא אומרת לשמוליק.

אחר כך ליבי ואני עורכות את השולחן ואמא מנסה לעזור לציפורה
לחמם את הממולאים, אבל היא לא צריכה עזרה, תודה לאל יש לה שתי
ידים ומכירה את העבודה. אמא מתוסכלת, עושה את עצמה עוזרת לנו,
מזכירה לנו שהכף צריכה להיות מימין לצלחת. אמא ממלאה את הצלחת,
קצת מכל דבר, שלא להעליב, היא שונאת כבד קצוץ, אני יודעת. אני
אוכלת לאט את פרוסת החלה, אני לא רגילה לאוכל של סבתות. ליבי
מחמיצה פנים לסלק שבקערה, אמא מרימה גבות נוזפות. אחר כך היא
מביאה משהו בסיר גדול. גולש זו המומחיות של אמא, שמוליק מחמיא
וציפורה מחלקת לנו בצלחות. בשר רוטט ברוטב אדום על אורז בצלחת
שלי.
אני לא רוצה, אני צמחונית. אני מנסה לומר, דוחפת מעט את הצלחת.
תודה, אני צמחונית. אני מנסה שוב.
לא שומעת, מה אתה אומרת?
צמחונית. אני בולעת את הרוק.
לא שומעת, למה לוחשת, תלמדי אותה לדבר. היא ממשיכה למלא
צלחות.
היא פשוט לא אוכלת בשר, אני אשים לה רק אורז לבן. אמא מתנצלת.
עוד אחד אוכלת חסה, בגלל זה היא לבנה, לא מדברת.
אני דווקא לא אוכלת חסה, אני מתכווצת במקומי שותקת, אני אוכלת
שוקולדים שעושים לי חצ'קונים, אבל לא חשוב. עינייה חדות
וגבותיה מתקמרות כמו גב של חתול, אני מתביישת נורא ואמא דוחפת
לי צלחת אורז וממהרת להעביר נושא לצימס. ככה זה בארוחות
פולניות, מדברים רק על אוכל. ציפורה אוכלת בפה מכווץ ואני
מחפשת מפלט. עיניי גולשות לאצבעותיו הארוכות, מתופפות על קצה
השולחן. שוב עשיתי בעיות.

אנחנו אוכלים עוגות שמרים עם צמוקים. ליבי מוציאה את הצימוקים
ומניחה בצד, אמא ממהרת לאכול אותם כדי להעלים מהצלחת של ליבי.
שמוליק ואמא וציפורה עוברים שוב על הרשימה של האורחים לחתונה.
צריך לרשום לשושנה ואיציק, או לשושנה, איציק והילדים? מהצד
שלנו כמעט ואין אורחים, אמא התאמצה נורא, ואיכשהו הצליחה
להיזכר בשתי בנות דודות שבטח לא יבואו וכמה חברות מהמכללה.
ציפורה מעלה שוב את נושא האחיות של סוניה מהמספרה, אי אפשר לא
להזמין שמולק'ה, יבואו, לא יבואו, מוכרח להזמין. אמא ושמוליק
דיברו על זה אתמול בערב, אמא רוצה הרבה אורחים אבל לא רק
זקנים, צריך שיהיו צעירים, שיהיה שמח. שמוליק מהנהן בראשו, בטח
אמא, נזמין. אמא מגלגלת עיניים, אחר כך הם יריבו, הריב הראשון
שלהם, ואמא תבכה ושמוליק יצעק ואז יצטער ואסף יברח לבריכה
וליבי לשכנה ואני אשב ליד עץ השסק ואחשוב על גידי וקוזט.

דני רופ אמר שיהיו סופות חול. שמוליק לא מרשה לאסף ללכת
לבריכה. בחוץ הכל צהוב וליבי מצמידה אפה לחלון שלא תפסיד
הוריקן, אמא שונאת את זה. זה משאיר כתמים. אמא מכניסה הזמנות
למעטפות ושמוליק עובד עם המחשב בחדר שלו ואסור להפריע. את
מזמינה את השכנים מרמת גן? אני חוקרת אותה, הרי ברור שלא תזמין
את גידי ובכל זאת אני שואלת. רק את עופרה ונתי. היא עונה
ביובש, היא יודעת לאן אני חותרת.

יום לפני שעזבנו הוא נכנס לבית הארוז וזרק על אחד הארגזים את
המפתח שנתנו לו ליתר בטחון ואת הצלחת הורודה מהחרסינה שבה
הבאנו לו בחנוכה לביבות ומאז היא נשארה אצלו. הצלחת נשברה
מהחבטה והרסיסים התפזרו בסלון המרוקן. הם הביטו זה בזו מעבר
לארגזים, העיניים של גידי היו לחות. רצתי והבאתי מטאטא מהמטבח,
אבל גידי חטף אותו מידי.
אני אנקה.
לא חשוב, אני אנקה. היא התווכחה איתו וידה נגעה בידו.
תעזבי אותי, עטו פניו הבעה של ילד ובסך הכל הוא היה רק בן
עשרים ושש.
הוא אסף את שברי החרסינה הורודה לערמה ופניו מושפלות לרצפה.
גידי, בוא לא נסיים את זה ככה. היא התרככה וידיה על כתפיו.
תעזבי אותי, הוא ניתק ממנה, אני אהבתי אותך וכולם הזהירו
אותי.
ליבי מסתתרת מאחורי אחד הארגזים.
זונה! הוא צעק פתאום והמטאטא נפל מידו ונחבט רצפה. פחדתי שהוא
יכה אותה וברחתי לחדר המדרגות. חיבקתי את המעקה החלוד וכיווצתי
את עיניי בניסיון לחשוב על משהו אחר. אחרי כמה דקות הוא יצא
וטרק את הדלת ובדרכו לדירה שלו, קומה מתחת, פגע בגופי המקופל.
אחר כך רכן מעליי. אל תבכי, נונו, לא ממך אני נפרד, רק מאמא.
חיבקתי את צווארו והוא היה רטוב ולא הייתי בטוחה אם מדמעותיי
שלי או מדמעותיו שלו. אחר כך הריחו ידיי מחלודה והריח היה חריף
ונורא.

אבל הוא אמר סופות! מתעקשת ליבי וקמט אכזבה נפער בסנטרה.
משעמם לה והשכנה באילת, היא רוצה שנשחק בברביות אבל אני לא
רוצה, אני כבר גדולה ולא רוצה שאסף יראה. אמא מכינה חביתה וסלט
ואנחנו יושבים סביב השולחן, עוד אין לנו מקומות קבועים, וכל
אחד מחכה שהשני ישב ראשון. שמוליק מתעקש שנאכל ביחד, אפילו
שאסף באמצע פרק של משמר המפרץ עם פמלה אנדרסון. הם מתווכחים
ביניהם.
פעם אחת לשם שינוי תעשה מה שאומרים לך.
רק שלא אעשה רושם רע על האישה החדשה שלך, נמתח החיוך הממזרי.
אחר כך אמא ושמוליק מדברים על החתונה, ואסף שוקע בכיסא שלו.
ליבי מעמיסה קוטג' על הצלחת שלה ואמא מתרגזת, אל תמלאי את
הצלחת אם את לא מתכוונת לסיים.
אולי משהו של הביטלס? שמוליק מציע, אבל אמא מעדיפה את השיר
ההוא של וויטני יוסטון מהסרט, זה רומנטי ומתאים לחופה.
אולי תדברו על משהו אחר? אסף מתפרץ והמזלג שלו מכה על השולחן.
אתם לא רואים שאף אחד פה חוץ מכם לא רוצה לשמוע על החתונה הזו!
בלעתי את חתיכת העגבנייה שבפי וחיכיתי לגרוע מכל.
חוצפן, חסר בושה, צועק שמוליק ורוקו ניתז לכל עבר, תעוף לי
מהעיניים!
זה בסדר, אני מיד מפנה מקום למשפחה החדשה שלך! אסף ציני, דוחף
מעליו את הצלחת המלאה ויוצא בכעס לצהוב שבחוץ.
אני אחזיר אותך לאמא שלך! קורא שמוליק אחריו. אחר כך אנחנו
אוכלים בשתיקה ורק אמא מנסה למלא את החלל במשפטים כמו אל תאכלי
מהר, מספיק על הלחם.

ועכשיו הוא בצהוב הזה והמועקה מחליקה לגרונו והוא מתקפל מתחת
לסככה כמו ילד, ממש כמו שגידי היה מתקפל בחדר המדרגות אחרי
הריבים שלהם, עד שתבוא ללטף את כתפיו החשופות ולנשק לצווארו.
כמו אז כשסיפרה לו על שמוליק, והוא שתק וכיווץ את שפתיו ויצא
מהדירה והתיישב על אחת המדרגות, מחבק את רגליו הארוכות וראשו
הכבד שעון על ברכיו. אחרי חצי שעה כשאמא נכנסה למקלחת התגנבתי
אחריו וחיבקתי את כתפיו הכפופות.
אבל איך היא עשתה לי את זה, נונו, עם גרוש בן ארבעים ומשהו,
רואה חשבון שלא יבין אותה ולא יפנק אותה. ולא הייתה לי נחמה
מלבד ללטף את כתפיו כמוה.
והנה אסף תחת הסככה והוא בטח רעב, אז אחריי שכל הארוחה
המשפחתית הזו מסתיימת אני מכינה לו לחמנייה עם החביתה והירקות
שנשארו לו בצלחת ועוטפת במפית נייר. אני מגינה על הלחמנייה
בידיי מהחול הצהוב של דני רופ ומהססת, מתקרבת אליו מאחור.
אני, אני הבאתי לך משהו. משהו ל - א - כול, אני מגמגמת. הוא
מעיף בי מבט קצר.
אני לא צריך ממך כלום.
אבל, אתה, אתה לא אכלת כלום, אני מגישה לו את הלחמנייה רועדת.
הוא מסתובב בכעס והתנועה החדה שלו מפילה את הלחמנייה לשביל
החולי, הבוצי. מה חשבתי לעצמי? פרפרי מועקה מטפסים במעלה
גרוני, אסף הוא לא גידי, אסף שונא אותי. העלבון מציף את עיניי
ואני בורחת מאחורי הבית, רק שאמא לא תראה. לדמעות יש טעם של
חול ואני לא רוצה לראות אותו שוב לעולם. הוא רץ אחריי ומציץ
בי, אני טומנת את פניי בין ברכיי כמו גידי וכשאני מרימה אותן,
אסף כבר לא שם.

רגלים יחפות, על קצות האצבעות, נזהרות לא לגעת ברצפה הקרה,
הזרה. זה לא הבית שלי ולא המשפחה שלי ואני לא רצוייה כאן. אני
שונאת את אסף, לנצח אשנא את אסף, ולא אכפת לי כמה הוא יפה
כשהוא חולף במסדרון והוא רטוב והאור מותיר עליו כוכבים של מים
ועשב דבוק לכפות רגליו, ולא אכפת לי שיש לו כתפיים רחבות כמו
לגידי ואני לא ארחם עליו עוד לעולם, למי אכפת שלאמא שלו יש עוד
ארבעה ילדים מהבעל השני שלה וששמוליק מתחתן שוב והוא תקוע
באמצע ולמי אכפת שמשפחה מוכנה השתלטה לו על הבית, מצידי שיברח
לבריכה שלו ולאימונים בוינגייט ולא אראה אותו עוד לעולם. כן,
אני שונאת אותו, אני שונאת אותו מעכשיו. הנה הוא עובד במסדרון,
אני קוברת את פניי בכרית. מציצה לרגע, עשב דבוק לגבו החשוף,
האם שכב על גבו על הדשא שבבריכה ומישהי לצידו, ראשה על חזהו,
אצבעותיו בשערה הגולש? הם דיברו על הירח והכוכבים? ובעצם, מה
יש לדבר על ירח וכוכבים?

מחר יתחילו הלימודים. שמוליק ביקש מאסף ללוות את ליבי ואותי.
את ליבי ליסודי ואותי לחטיבת ביניים. הכל מפחיד אותי והמועקה
מאיימת עליי. איך אדע למצוא את הכיתה שלי ואיפה אשב ועם מי
אהיה בהפסקה, ואולי כאן הבנות מתלבשות אחרת ואם אתבלבל בדרך
חזרה הביתה ואיך אמצא את השירותים ואם הם יהיו יותר מתקדמים
באנגלית מהכיתה ברמת גן וכל מיני מחשבות קטנות שממלאות לי את
הראש ולא מותירות מקום לשינה. ליבי מתהפכת מצד לצד, אפילו היא
שיודעת לשאול שאלות מתרגשת. היא גולשת ממיטתה ומטפסת למיטתי,
קוברת את פניה הקטנות בביטני, מגרגרת ומתכרבלת כמו קוזט.

ביום הראשון ללימודים אני לובשת טייץ ירוק וחולצה עם הדפס, אמא
קנתה גם לליבי חליפה תואמת בכתום. אני מתביישת שיראו אותנו
ביחד. אמא קמה מאוחר ולא מספיקה להכין לנו סנדביצ'ים. שמוליק
מכין לשלושתינו פיתה עם חומוס. כשגידי היה ישן אצלנו הוא היה
קם מוקדם להכין לנו חביתה בלחמנייה ועוטף את זה כמו סוכרייה
ענקית. אמא מתחילה היום לעבוד במשרד של שמוליק, היא לא מוצאת
את הנעליים האדומות, ואיך יכול להיות שאין מים חמים בקיץ והקפה
כבר התקרר לה. היא מנשקת את שתינו ואוספת לליבי את השיער
לקוקו. אבל יש כרבולות! ליבי רוקעת ברגליה. אסף הולך קצת
לפנינו ומידי פעם מעיף בנו מבט. תחנה ראשונה - בית ספר יסודי.
הוא מחכה בחוסר סבלנות כשאני מיישרת לה את הכרבולות ומנשקת
אותה על המצח, כמו גידי בטקס צחצוח-שיניים ולמיטה. תחנה שנייה
- חטיבת ביניים. הבניין אפור וגדול. זה כאן, הוא ממלמל,
תסתדרי? ואם לא אסתדר, עולה בי המועקה, אתה תלווה את אחותך
החדשה פנימה, תחפש איתה את הכיתה ותעזור לה למצוא מקום לשבת?
למה הוא בכלל שואל? כן, תו-דה, ביי, אני מגמגמת, נכנסת דרך
השער ודמותו נעלמת מעיניי.

ברגליים רועדות אני נכנסת לחדר ארבעים ושש, קומה שלישית
משמאלה, אני משננת לעצמי שאדע לאן לחזור. כולם מביטים בי, זו
התלמידה החדשה, קצת גבוהה ומכופפת, מסכנה, היא כמעט נפלה
במעבר, איזה שיער מצחיק יש לה, איך היא מצליחה לסרק אותו? כל
המקומות תפוסים, כולם עוקבים לראות איפה תשב. היי, את, בואי
לכאן! מישהי צועקת.
עמנואל? גבות מורמות, מי שמע על ילדה שקוראים לה עמנואל? איזה
שם מוזר.
ותספרי לנו משהו על עצמך, מבקשת המורה.
אני מרמת גן, כלומר... הייתי מרמת גן, אני מגמגמת ומשפילה את
המבט, יש לי אחות אחת (ואחד חורג, עוד מעט?) אני אוהבת, אני
אוהבת חתו, חתולים (אבל מכירה רק את קוזט) ולשחק ב... בקלפים
(רק עם גידי) ולשחות בבריכה (מאיפה הבאתי את זה? אני בכלל לא
אוהבת בריכה ולא לשחות ולא בגד-ים). זהו.

ערב לפני החתונה הבית החדש שלי במהפכה. הטלפון לא מפסיק לצלצל,
לצערם הם לא יוכלו להגיע, האישה חלתה בשפעת, הבעל במילואים,
הביביסיטר נעלמה פתאום. אמא פקעת עצבים - למה לעזאזל האחיות של
סוניה מהמספרה לא חלו בשפעת במקום? היא בוכה בסלון כמו ילדה.
בסוף יהיו רק זקנים, יצטרכו לזרוק את האוכל וכל החברות
הפולניות של אמא שלך יביאו מתנות ולא צ'קים, ולא חסר לנו
סרוויס, אלוהים יודע שלא חסר!
שמוליק מעסה לה את הגב בשמן בריח תפוחים, קמטי מחשבה נחרצים
במצחו, מחפש ניחומים עבורה. ציפורה מתקשרת שויי זמיר, אולי ירד
מחר גשם ואמא צורחת שעוד מעט יהיה לה אולקוס. ליבי ואני מכינות
שיעורים בחדר ואסף מסתובב איפשהו במושב, כולם מחפשים מפלט. מחר
הכל יגמר, אני מנחמת את ליבי, אבל יודעת שמחר הכל יתחיל. לאמא
יהיה עוד שם משפחה ושמוליק יהיה האבא החורג שלנו והוא יהיה האח
הגדול.
ויש דבר כזה סבתא חורגת? ליבי מצטמררת, לא רוצה שתהיה סבתא
שלי, היא עושה רעשים כשהיא אוכלת.
ליבי, זה לא יפה. אני אומרת לה, וחוצמזה שהאמא של החתן זה הכי
חשוב.
ליבי קמה מהכיסא ומכריזה בדרמטיות - הוי, אלוהים! לא חסר לנו
סרוויס! עוד מעט יהיה לי אולקוס! ושתינו צוחקות.

באחת עשרה בלילה הטלפון משתתק, כבר לא מתקשרים בשעות כאלו.
ליבי כבר ישנה וגם שמוליק ואמא מנסים נורא להירדם. אני מסתתרת
מאחורי הספה ומחייגת בסיבובים. הלו? הקול שלו מוכר, אהוב.
גידי, זו אני. היי נונו, הוא שמח ואז נזכר ומשתתק. בטח עופרה
ונתי מהדירה ברמת גן סיפרו לו שזה מחר, אסור היה לי להתקשר,
אני סתם מכאיבה לו, אנוכית.
גידי, לא הערתי אותך, נכון? אני רק, רק רציתי לספר לך ש, שיש
לי חברה חדשה מהחטיבה, יש לה שיער עד הטוסיק. אנחנו יושבות
ביחד.
אני שמח, נונו. הוא מקצר, נשמע יבש וקר וזר.
אני מצטער, נונו, יש לי אורחת.
אורחת? והם משחקים קלפים במרפסת? והיא מלטפת לו את הכתף החשופה
תחת חולצת המשבצות הפתוחה?
תמסור נשיקה לקוזט, אני בולעת את העלבון.
אני אמסור. מנתק.
אני מחייגת לאבא, מהססת, כמעט ושכחתי את המספר. לא יודעת למה,
בטח התחשק לי להעלות באוב את כל הגברים של אמא, להזכיר להם
שמחר היא מתחתנת, אולי כשישאלו אם למישהו יש התנגדות כמו ביפים
והאמיצים, הם יפרצו פנימה ויגידו שהוא לא בשבילה, שהבנות שלה
לא אוהבות אותו, שאנחנו רוצות את גידי. "משרד עורכי דין שלום"
עונה המזכירה האלקטרונית, אני יודעת שהוא שם, עובד עד מאוחר.
אבא, זו אני, עמנואל, תענה לי. הוא מרים את השפופרת.

עמנואל, את עוד לא ישנה?
קשה לי להירדם, בגלל מחר. אני מזכירה לו.
אה, כן, מחר... הוא נאנח. הוא בטח עדיין אוהב את אמא, עובדה
שלא התחתן שוב. אמא אומרת שיש אנשים שמעדיפים לחיות לבד. אני
לא מאמינה לה.
והלימודים? משנה נושא.
אני מספרת לו על שיעורי היסטוריה, היסטוריה תמיד עושה עליו
רושם. הנה הצללית הרטובה שלו חולפת בסלון. ביי אבא. אני לוחשת
ומחכה בפינה שלי עד שאני שומעת את דלת חדרו נטרקת.

חתונות. זוג לבן שחור, רוח של ערב ומנגינה. אמא בכלל לובשת
שמלה ורודה כי בפעם הקודמת שלבשה לבן לא כל כך הצליח לה. ליבי
ואני בשמלות האדומות, אני מתכווצת בשלי, מתקפלת, שונאת ללבוש
שמלות, שונאת ללבוש אדום, שונאת חתונות. העולם מטושטש, האנשים
כתמים, ציפורה בשפתיים מכווצות וגבות צבועות, מתקמרות. סוניה
והאחיות שלה מהמספרה, שלוש חברות של אמא מהמכללה, חברים של
שמוליק מהמשרד, אמא משמיעה רעש של עקבים, רק שיגיעו אנשים,
שיגיעו צעירים, שהאוכל יהיה טוב, שירקדו. כואבת לי הבטן, עוד
מעט יהיה לי אולקוס. החופה מתאחרת, אח של שמוליק נתקע בפקקים.
אסף מדבר עם בת דודה שלו, היא יפה ויש לה שיער בצבע דבש. אני
מקנאה ונושכת את השפתיים, יש להן טעם של אודם כי אמא התעקשה
לשים לי קצת צבע בפנים. ליבי רוקדת וכולם מסתכלים עליה, היא
מסתובבת והשמלה האדומה שלה מתנפחת. אני עומדת להקיא. המנגינה
משתנה, ליבי ואני מדדות אחרי אמא לחופה, הראייה שלי מטושטשת,
אני פוחדת שאמעד ואשתטח על הרחבה, הרבה מילים ושתיקות, אף אחד
לא בוכה, הינומה מורמת, כוס נשברת, מחיאות כפיים. אני מחפשת
בקהל את פניו המחייכות של גידי או לפחות את אבא בחליפת עורך
דין, מישהו שיצעק - לא! אחר כך אוכלים ורוקדים ואני שותה קצת
לימונדה, משהו שישכיח את הבחילה שמחליקה לגרוני כמו מועקה. אמא
מושכת בידי לרקוד, כמה מוזר להיות נוכח בחתונה של ההורים שלך.
אני מושכת בכתפיי, אחר כך. אני מחפשת את דרכי לשירותים ומוצאת
מפלט בשולי גן האירועים, מאחורי שיח קטן, בולעת את הכאב, גלי
חום וסחרחורת, נשימות קצרות, חנוקות. ואז יד רחבה נחה על כתפי.
גידי?

עמנואל, את בסדר? אני מסתובבת. אסף, גבוה ושזוף בחולצה
מכופתרת, קצת פתוחה, מביט בי מלמעלה, מחייך, לא בממזריות. הבכי
פורץ ממני, הוא נבהל, מנסה לומר משהו, שואל שוב - את בסדר? אני
צריכה להקיא, אני ממלמלת, אני לא מרגישה טוב. הוא אוחז בידי
ומושך אותי לשירותים של הגברים. אין פה אף אחד, הוא מסביר. אני
מסתגרת באחד התאים ומקיאה את נשמתי לתוך האסלה. אני שוטפת את
פניי וצווארי במים קרים, כל האיפור שאמא התעקשה עליו יורד.
להביא לך לשתות? הוא מנסה. לא, כלום, אני, אני רק אשב מאחורה
קצת, שאמא לא תראה. אני מגששת החוצה, הנה כמה אורחות של
ציפורה, מה עושה הילדה הזו בשירותים של הגברים ויי זמיר, הן
נועצות מבטים. אני מסתתרת מאחורי מבנה השירותים, מוסיקה שמחה
וריח של אוכל, אסף בא אחריי ומתיישב לידי.

זה בסדר, אתה, אתה יכול ל... לחזור. מסתירה את פניי בין ברכיי,
רוצה להיעלם. הוא ממשיך לשבת שם, מריח מבושם של גברים, מזכיר
לי את גידי. ידו נוגעת מהססת בזרועי.
הכל יסתדר, זה לא יהיה נורא, הזמן משפר דברים, מתרגלים, את
יודעת.
אני מרימה אליו את עיניי, אני רוצה לחבק את כתפיו ולטמון את
פניי בשקע שבין הצוואר לכתף, להריח את הכלור והבושם, הלוואי
וגידי היה כאן.
אתה לא שונא או-תי? אני מעזה, המילים נחנקות.
מה פתאום, מצחיקה. הוא עונה. בואי נחזור, כולם אוכלים ואף אחד
לא ישים לב.
אנחנו חוזרים לשולחן, אסף מוזג לי מים בכוס גבוהה. אחר כך הוא
רוקד ולפעמים מציץ בי, שומר על הסוד.

כולם ישנים עד מאוחר ואני מחכה במיטתי לרעש ההתעוררות הראשון.
בצהרים שמוליק ואמא ייסעו לירח דבש, אמא רצתה לאירופה כי זה
הכי רומנטי אבל שמוליק לא יכול בגלל העבודה, אז הם ייסעו
לאילת. אמא אוהבת את אילת כי היא חושבת שהיא תלושה מהמציאות,
אולי יום אחד נגור שם. ציפורה תבוא לשמור עלינו, למה צריך
לשמור על נער בן שבע עשרה וקצת? הכל בגלל האוכל, היא תביא סיר
של גולש וסיר של מרק עוף ושוב תשכח שאני לא אוכלת, ושוב תגיד,
הנה עוד אחד אוכלת חסה, בגלל זה היא לבנה, לא מדברת. ואני בכלל
לא אוהבת חסה. ועד מתי נהיה כאן ומתי זה ייגמר? אצל אמא חתונות
זה לא לכל החיים כי היא אוהבת להתחתן. אבא היה הראשון, גמלוני
ומגושם, כמוני, לא מוצא את המילים, סטודנט למשפטים, נאבק בכל
מה שהוא רוצה להגיד וכמה קשה להגיד את זה סופסוף. כל מילה
צריכה להישקל, להימדד, בוחן אותה ורק אז מוציא - עמנואל, את
עוד לא ישנה? אמא אומרת שיש אנשים שמתאים להם לחיות לבד, וקשה
בזוג, בקבוצה. אבא צריך את הזמן שלו, לעבוד עד מאוחר, לשקול את
המילים. הוא מתקשר פעמיים בשבוע - בשלישי ובשישי, הכל מדוד, כל
כך נכון, כל כך רחוק. הם התגרשו כשהייתי בת חמש וליבי בת שלוש
וגם זה היה יותר מידי. אנחנו עברנו לרמת גן, בשכירות קצת פה
וקצת שם, כשהייתי בת שמונה וליבי בת שש הכרנו את גידי. אין כמו
גידי, כל כך אהבתי את גידי, הייתי מוכנה להתחתן איתו בעצמי רק
שלא נצטרך להיפרד ממנו.
גידי הוא ילד, מסבירה לנו אמא, לא אכפת לי בכלל, גידי מצחיק
אותנו ומשחק איתנו קלפים, לגידי יש את קוזט, גידי מלווה אותנו
בטקס צחצוח-שיניים-ולמיטה. גידי, גבוה ומתקפל, בחולצת משבצות
וסנדלים תנכיות, מריח מבושם של גברים. כולם כבר יודעים, גם
עופרה ונתי, הוא יוצא מהדירה שלנו בבוקר, הוא מביא לנו בייגלה
עם זעתר ופיתות בדואיות, אפילו שערות סבתא בצבע ורוד. ולמה
שמוליק פתאום? הוא מבוגר ורציני ורואה חשבון, מה יש לראות
בחשבון? יש לו אמא מפחידה והרי האמא של החתן זה הכי חשוב. הוא
אומר את השם שלי באריכות, כאילו לא בטוח, כאילו זה שם של סבא
ובכלל לא של צרפתייה חושנית. הכל קורה מהר מידי.

ליבי מתעוררת ראשונה ורוצה לראות את המתנות. סרוויס ומצעים
וסכום ואפילו מגבות. הצ'קים לא מעניינים. אני נשארת במיטה,
מנסה להשכיח מגופי את תחושת הקיא האיומה של אתמול, חם לי וקר
לי והעיניים כבדות. עדיף היה שהייתי הולכת היום לבית ספר, אין
היום שיעור ספורט והשכנה שלי לשולחן מביאה לפעמים ג'חנון ביום
שישי. אמא מתעוררת, ליבי, אל תעשי בלגן. ליבי רוצה קצת מהעוגה
של החתונה, היא במקפיא, היא חושבת-בודקת אם אפשר לאכול את החתן
והכלה, הם בכלל מפלסטיק ומכוערים. שמוליק מכין לאמא קפה, כהה
ועם חצי סוכרזית, למרות שהחתונה כבר הייתה ולא צריך לשמור.
ליבי עושה רעש של קורנפלקס עם חלב, מעניין מה גידי עושה עכשיו
ועל מה הוא חושב. עופרה ונתי לא הגיעו, אפילו לא טרחו להודיע,
הוא בטח שומע שירים של משינה. דלת חדרי קצת פתוחה, הנה רעש
כפות רגליו, יחפות וחצופות, מתופפות על הרצפה הקרה. הוא הולך
לבריכה, אם כבר ויתרו לו על בית ספר אז לפחות שיעשה בזה משהו
טוב. הוא נעצר מול הדלת, מציץ פנימה, אני עוצמת עיניי בכוח,
אני מתביישת ומנסה להעמיד פנים שאני עוד ישנה.
את רוצה לבוא לבריכה? הוא שואל.
אני לא, אני לא או-ה-בת בריכה. אני פותחת עיניים, הוא לובש רק
בוקסר וזה מביך אותי. למה אמרתי כזה דבר, מה הוא יחשוב עליי
שאני לא אוהבת את הדבר היחידה שהוא אוהב?
זה כי עוד לא היית בבריכה בלילה. הוא אומר, היום בלילה תבואי
איתי ותראי.
אבל היא לא פתוחה בשישי בערב. מזכירה לו.
אני יודע, הוא קורץ לי והלך. אני לא רוצה ללכת לבריכה, אפילו
שהורדתי שיערות ברגליים לכבוד החתונה. אני שוחה לאט, כמו
בגמגום, והוא שחיין אמיתי ויש לו אימונים בוינגייט. והוא רואה
משמר המפרץ וכולן שם חתיכות בבגד ים אדום. הלב שלי דופק מהר
ובהתרגשות, הוא בטח ישכח עד הלילה, מנסה הרגיע את עצמי, ובעצם
- לא בטוחה שאני רוצה שישכח.

ציפורה מדליקה נרות לשבת. היא הכינה המון אוכל אבל אני רק
מעמידה פנים וממלאת את עצמי בחלה מתוקה. גידי היה מביא לנו
לפעמים חלות מתוקות, חמות ישר מהמאפייה. התיישבתי בקצה הכי
רחוק ממנה אבל עדיין העיניים שלה מרחפות לי על הצלחת. עוד אחד
אוכלת חסה. אבא מתקשר, ליבי מזנקת לטלפון, היא מכירה את השעה.
ציפורה מחמיצה פנים, לא קמים לטלפון באמצע ארוחה, היום מרשים
לילדים כל מה רוצים. סבתא, זה לא ליל הסדר, צוחק אסף ועינייו
המחייכות נפגשות בעיניי. הוא זוכר? אולי זו בכלל הייתה בדיחה?
אחר כך אני רוחצת כלים ומניחה לייבוש על מגבת בשיש. ככה זה לא
מתייבש, היא מפקחת עליי. ליבי ואני מתחמקות לחדר שלנו, אפילו
לא רואות תוכניות של יום שישי בערוץ אחד. היא מחליפה לפיג'מה
ומבקשת שאקלע לה צמה, אפילו במיטה היא גנדרנית, ככה תקום בבוקר
עם תלתלים. אני מחכה ערה במיטה, נחנקת עם קול צעדים יחפים, בטח
שכח ובכל זאת לא מצליחה להירדם, המועקה מפרפרת בגרוני.

רגליים יחפות מתופפות על הרצפות הירוקות, המחליקות. את באה?
הוא זורק לאוויר, הוא התכוון אליי? הוא מציץ בי מהדלת החצי
פתוחה, אני מתרוממת מהמיטה, הוא צוחק, זה לא יהיה לך נוח עם
היפה והחיה. אני משפילה מבטי, נבוכה מהפיג'מה שלי. אני מחכה לך
בסלון, סבתא כבר ישנה. אני מחליפה לחולצה גדולה, פעם גידי נתן
לי אותה כשנסענו לירושלים והיה לי קר. אני רועדת. ומה עם ליבי
תתעורר ולא אהיה כאן? הוא פותח פחית של בירה והרעש חזק. רוצה?
הוא שואל. אני עושה "לא" עם הראש. אנחנו צועדים בחושך, חם ואני
מצטערת שנעלתי נעליים ושאני לא יחפה, כמוהו. הוא לא מדבר, אז
גם אני לא. הכל חשוך ושקט ואיפשהו יש צליל של מסיבת ריקודים.
הגענו, בריכה שחורה, כסופה, בריכה בשמלת לילה. אבל יש גדר. הוא
מטפס, אני קופאת. את באה? הוא שואל מלמעלה. אני, אני, לא
יכולה, אני מפחדת. אני מגמגמת, מתביישת, מתחרטת. הוא מחליק
אליי ואוסף את כף ידי. ידו רחבה וחמה. הנה היא, כלה שחורה, הוא
מוריד מעליו את החולצה. הוא יפה, הוא בן שבע עשרה וקצת,
הכתפיים שלו רחבות, הוא רץ למים וקופץ. אני מציצה עליו מאחורי
המעקה. הוא שוחה בחתירה. אני מתקרבת וטובלת את כף רגלי. כבר
שנתיים שלא הייתי בבריכה, מאז שהתחילו לצמוח לי ציצים. אני
מחליקה פנימה עם החולצה של גידי והיא מתנפחת ומכבידה. מצחיקה,
הוא שוחה לכיווני, את תטבעי עם דבר כזה. לא איכפת לי, זו דווקא
תהיה מחאה טובה לטבוע בחולצה של גידי, אמא תבכה ולשמוליק לא
יהיו ניחומים וגידי יצטער שלא היה לו זמן בשבילי כשטלפנתי ואבא
יצטער על שהשאיר אותנו עם אמא ורק ליבי תצטער באמת. הבריכה
כולה שלנו, מים שחורים וריח של כלור דובק בחושך ובעור. הוא
מזמזם שיר של מטליקה, אני כבר מזהה, ומתיז עליי מים. אחר כך
אנחנו יוצאים, אני פושעת ולא הרגשתי בכלל, כמה רע יכול להיות
לטבול במים שחורים ואיתו?
פעם הבאה תביאי עוד חולצה, שלא תתקררי, הוא אומר לי ונותן לי
את החולצה שלו. אני בוהה בו, ומה אעשה עכשיו? הוא מחייך את
החיוך הממזרי שלו ומסתובב. אל תדאגי, אני לא מסתכל. לחולצה שלו
יש מגע חדש וריח של כלור ובושם ועשב. אפילו לחולצה של גידי אין
את כל אלו.

אני לא מסוגלת להירדם. המחשבות הולמות בראשי כמו דפיקות לב.
אסף, אסף, אסף. מעניין באיזו תנוחה הוא ישן עכשיו ואיך נחה
עליו שמיכת הפסים, כחול, כתום, כחול. מעניין מה הוא חושב עליי,
אם הוא בכלל חושב. וכמה נעימה הייתה כף ידו והריח של החולצה
שלו. האם מכל האנשים בעולם לא יכולתי להתאהב במישהו שהוא לא
האח החורג שלי? ועוד בן שבע עשרה וקצת ואני רק בת שלוש עשרה
וכמעט חצי, והראש שלי מגיע לו לכתפיים והוא בטח חושב שאני סתם
ילדה בכיינית ששופכת קולות ומקיאה בחתונות. ויש לו כתפיים
רחבות וריח של בושם של גברים וחיוך ממזרי ולמרות שהאוזניים שלו
קצת בולטות אף פעם לא ראיתי גבר יפה ממנו. גידי יפה, אהבתי את
גידי, הלוואי ואמא הייתה מתחתנת עם גידי, אבל אז לא הייתי
מכירה את אסף, ואולי עדיף היה אם לא הייתי מכירה את אסף?

אנחנו הולכים שותקים לבית ספר. אסף, ליבי ואני. אני נורא
מתביישת ממנו, עוד יותר מלפני ולא מרימה את העיניים מהכביש.
תחנה ראשונה - בית ספר יסודי. ליבי נעלמת לתוך השער, הלוואי
ואני הייתי בתחנה הראשונה. מצחיקה, אין כל כך הרבה כסף על
הכביש, את יודעת. הוא אומר לי והחיוך הממזרי שלו על פניו. זה,
זה סתם. אני מגמגמת. ליד חטיבת הביניים אני פוגשת את השכנה שלי
לשולחן. אני כל כך שמחה לראות אותה שאני רצה אליה ומועדת על
הכביש. הנה, כמה צפוי, נפלתי ושפשפתי את הברך וזה שורף נורא.
כולם ראו והוא ראה. הוא עוזר לי לקום. נפצעת? הוא רוכן מעלי.
לא נורא, אני בולעת את הכאב, זה יעבור.
עד החתונה, זה בטוח, הוא צוחק ומפשיל מעלה את המכנס, עד מעל
הברך. הוא עושה לי פו וזה נעים ומדגדג. מצחיקה, תמיד קורה לך
משהו, הוא אומר ופורע לי את השיער, כמו אח גדול, כמו אבא, כמו
גידי.  

והכל קורה מהר מידי כמו בסערה, כמו הבית של דורותי וטוטו בקוסם
מארץ עוץ. ליבי אצל השכנה וציפורה בשלאף שטונדה. ואסף ואני
יחפים וברגליים שלובות על הספה, הוא רואה כדורגל ואני כוססת
ציפורניים, חושבת, כחול, כתום, כחול. פעם הכל היה פשוט יותר,
פעם יכולתי להיות מאושרת רק ממשחק קלפים במרפסת, מגרגור מתמשך
של קוזט. אני מתגעגעת לגידי. יום שלישי היום ואבא עוד לא
התקשר. אולי הוא שכח, אני שונאת כשהוא שוכח. אני קמה ומסתתרת
מאחורי הספה. מחייגת בסיבובים. משרד עורכי דין, הוא שוב לא
עונה. אבא, אתה שם? אני מנסה לתוך המזכירה, מנתקת.
אסף מציץ אליי מלמעלה, צוחק. מצחיקה אחת, בואי נעשה משהו כיף.
משהו כיף? אני מתעוררת.
בואי ניסע. הוא מציע.
לאן ניסע, איך? מרימה אליו עיניים.
לאן שאת רוצה, מצחיקה.
אני רוצה לבקר את גידי, אני אומרת, בלי לחשוב.
מי זה גידי? חבר שלך? חיוך ממזרי ממרומי הספה.
חבר של אמא, ל... לשעבר. מגמגמת.
יאללה, בואי. הוא מושך לי ביד. הוא רושם לציפורה פתק במטבח
ולוקח מפתחות למשפחתית של שמוליק. אני לא שואלת, הוא בן שבע
עשרה וקצת, הוא המחליט. הוא שם מטליקה בטייפ של המכונית, אנחנו
נוסעים לרמת גן. הוא שר בקול, אני צוחקת כמו ילדה מאוהבת.
הלוואי וניסע ככה לנצח, חבל שרמת גן לא נמצאת באילת. אני מזהה
את הבית הישן ואנחנו חונים. ואולי גידי בכלל בעבודה ואולי בעצם
יש לו אורחת. אני מרימה עיניי למרפסת, קוזט לא שם, משתזפת
וחולמת על קלפים וטונה. אני נעצרת ליד תיבות הדואר - עופרה
ונתי גולדברג, משפחת צור, גידי בן משה. גם הפתק שלנו עוד שם,
ורוד והמילים כתובות בעט שחור שכמה טיפות שהצליחו לחדור לחריץ
הפכו אותן לכתמיות. במדרגות יש ריח של גידי, אני מוכנה להישבע,
בושם של גברים עם קצת חתול וקצת בייגלה עם זעתר.

את רוצה שאחכה לך כאן? הוא שואל.
לא, מה פתאום, אתה חייב לפגוש את גידי. הוא, הוא אוהב לפעמים
את מטליקה.
אסף צוחק. אני דופקת על הדלת, לא חזק מספיק, דופקת שוב, ואז
אצבע נשלחת לפעמון, צעדים מהירים. רגע, הוא בטח מציץ עכשיו
בעינית, אני משפילה מבטי לרצפה. אין כאן מרצפות ירוקות
מחליקות.
עמנואל? הוא מופתע, כנראה כועס, לא קורא לי נונו.
אני קופצת אל זרועותיו, תוחבת ראשי בגופייה הצהובה, כמה מילים
מבולבלות יוצאות מפי - קוזט וקלפים ומתגעגעת וזה-הבן-של-שמוליק
ושמלה אדומה ואילת וסרוויס וליבי ובריכה. גידי מבולבל, ידו
מלטפת מעט את התלתלים הסבוכים של ראשי.
ענת יודעת שאת כאן? הוא שואל, עדיין בפתח הדלת.
לא, יש... יש לך אור-חת? מגמגמת פתאום.
נונו, אני פשוט לא חושב שזה רעיון טוב, שנשמור על קשר. הוא
מביט לי בעיניים, כף ידו חמה על לחיי.
אבל, אבל אתה, אתה אמרת שלא ממני אתה נפרד... כבר דמעות צורבות
במעמקי גרוני.
זה לא בריא לשנינו, נונו. הקול שלו רך ומתנגן כמו בטקס
צחצוח-שיניים-ולמיטה.
בסדר. אני בולעת את הכאב. פונה לצאת. וקוזט? נעצרת פתאום.
על הספה, הוא נפנה אחורה וחופן את כדור הפרווה המגרגר, פעם היא
הייתה סתם חתולת רחוב.
קו-זט. אני מנשקת לאפה הורוד, את בכלל זוכרת אותי? אני מחפשת
אחר התלתלים הרכים של ביטנה, מקום טוב להחביא בו את דמעותיי.

אסף לא שומע מטליקה בדרך חזרה. אני מסתירה את פניי ממנו ודמעות
שקטות מחליקות לסנטרי ומטפטפות, כבדות ועכורות על החולצה.
ברמזור הוא שולח את ידו לפניי ואצבעותיו מלטפות את לחיי
הדביקות מדמעות. מגען נעים לי, אני רוצה לקחת אותן בידיי
ולהצמיד לשפתיי.
אני מצטער, הוא אומר.
אני, אני מרגישה, הוא, הוא השפיל אותי, לפניך, אני רוצה למות
עכשיו. מגמגמת ומתייפחת, מסתירה את פניי בכפות ידיי. הוא מחנה
באחד הרחובות של רמת גן, אנחנו שותקים והשתיקה מעצימה את קולות
הבכי שלי.
בואי, הוא אומר פתאום, נטייל קצת.
לא, אני, אני מתביישת, כולם יראו שבכיתי.
מה אכפת לך מכולם, מצחיקה?
אכפת. מושכת באפי.
אז חכי פה רגע, הוא יוצא מהמכונית. אני עוקבת אחר דמותו, גבוה
ושזוף, תערובת של קיץ וכלור ואהבה ראשונה. הוא שואל משהו סבא
ונכד ונעלם מאחורי אחד הבניינים. הדמעות מתייבשות לי, אני לא
מסיטה את עיניי מהבניין ההוא שבלע אותו. שיחזור כבר. דקות
ארוכות בלעדיו. ואז הוא מופיע פתאום מאחור, מחזיק שני גביעי
גלידה.
שוקו עם וניל ופצפוצים או שוקו בננה?
עם וניל ופצפוצים. אני עונה. אנחנו מלקקים גלידות במכונית, עוד
מעט נחזור ואם לא יתפסו את אסף על מהירות, הכל ייגמר.

דצמבר 2003