היא פשוט הולכת והולכת ביער האפל שבתוך ליבה. היא לא מוצאת שם
כלום, אפילו אל טיפת חמלה.
שערותיה השחורות עפות מסתירות את פרצופה החיוור וכל שניתן
לראות הוא זוג עיניה השקופות, צבען לא נודע כאילו הוא אדום, אך
לעיתים ריק מהרגשה.
לרגע היא עוצרת, נעמדת במקום. ניראה כאילו היא רוצה לצעוק אך
בשקט היא אומרת "אל תתנו לשמים לנבול" וכשהיא מפנה מבט, בתקווה
שאולי מישהו שמע, אפילו חיה היא לא רואה.
מלבדה אין שם נפש חיה וכל שעטף אותה הוא עצים שמתו ממזמן.
העלים היבשים נשרו ושהיא עוברת נקברים תחת האדמה.
היא ממשיכה ללכת בעקבות הלא נודע ואז נעצרת הפעם כדי למחות דם
שכנראה נפל מעינה.
"אל תתנו לשמים לנבול" נשמע עד מרחוק, היא מביטה סביב ולמעלה
רואה, רואה כלום. וקול שקט בליבה אומר בצעקה "הם נבלו! ממזמן
טיפשה. את לא זוכרת שקברת אותם באדמה?!".