חברה שלי היא עולה חדשה מברדקיסטן. לפעמים היא אומרת שהקליטה
כאן קשה ושאני לא כל כך נחמד לעולים חדשים. לדעתי זה בגלל שהיא
באה ממקום שקשה לחיות בו. אם מישהו שם מעז לשים משהו במקום, יש
מלשינים של הממשלה שמדווחים ותוך איזה חמש דקות קוראים אותו
לסדר.
"בברדקיסטן כשקוראים מישהו לסדר" ככה מספרת החברה שלי "לא צריך
שופט ולא חוקים, פשוט מוציאים אותו להורג. שמים אותו במקום
מאוד מסודר, עם הרבה מדפים ומגרות ובכדי לענות אותו יש אפילו
מדבקות שמסמנות מה נמצא איפה".
היא מסתכלת עלי בעיניה היפות, קמט קטן ליד שפתה ומוסיפה - "אם
הוא מחזיק מעמד, מכריחים אותו לתייק כמה ניירות בתוך קלסרים
גדולים לפי סדר כרונולוגי. היה לנו שכן שלא שרד את העינויים
האלה ומת במתקנים של הוועדה המסדרת, שזה כמו השב"כ פה בארץ.
תמיד שמענו סיפורים על אנשים שעברו את מסכת העינויים הזו והיום
הם לא מסוגלים לחיות בסביבה רגילה. למשל הם רואים כיור מלא
כלים ומיד רצים להקיא את נשמתם בשירותים. אם הם נתקלים בערימת
בגדים, כמו זו שעל השטיח" - היא מצביעה על גבעת הבגדים שחוסמת
את הכניסה לחדר - "הם עלולים להתעלף או אפילו חס וחלילה לחטוף
התקף לב."

היא נראית נרגשת ואני מנסה להרגיע. מניח יד מבינה על ברכה
ומלטף את קווצות שיערה.
"זה בסדר" אני לוחש באוזנה "פה בארץ אנחנו דמוקרטיה. אפשר
להשאיר אצלנו בלגן..."  היא מחייכת ואני מחייך ועם הרגל
השמאלית שלי דוחף ערימת ספרים מהמיטה לרצפה, כדי שאפשר יהיה
לשכב בלי כאבי גב.



מוקדש למי שידעה. 896