עכשיו אפשר להגיד רשמית שהשתגעתי.
זהו. הפסקתי לשלוט במה שאני עושה.
הולכת בבית ולא מזהה את עצמי. התחלקתי לשניים הצד ההגיוני וזה
שכותב לך עכשיו.
או אולי זה הפוך? אולי הצד ההגיוני שבי הוא זה שמבקש את
העזרה?
לא קשה לנחש איזה מהם גרם לי לצלצל אליה.
אני הולכת בבית. לא מזהה את עצמי מסתכלת מבחוץ על כל מה שאני
עושה.
ממש סרט, ואני מפחדת לראות מה יהיה בסצינה הבאה.
אני הולכת במטבח ובממ"ד פותחת מגירות מוציאה סכינים.
הגלגל שחותך את הפיצה נראה לי רעיון טוב, מעבירה אותו שם, סתם
בשביל הכיף.
וזה אפילו לא המקום הקבוע. משתעשעת אבל לא עד הסוף. אף פעם לא.
זה כבר ייחשב לשגעון.
אני מניחה אותה בחזרה ועוברת לאמבטיה, אני רואה את עצמי במראה
עיניים פתוחות אני לא מבינה בכלל מה באתי לעשות
ואז אני בוחרת - הסגול של נעה? אולי הכסוף של ליאור? לא אם זה
יתלכלך הם יכעסו. עולה למעלה, יש שם אחד ירוק, חד פעמי כזה,
שמת כשהוא נוגע במים. זה דווקא רעיון טוב, אף אחד לא ידע. אני
יורדת למטה, עדיין לא קולטת מנסה לעצור את עצמי, צועקת, וזה לא
עוזר. ואז אני מתחילה, מעבירה את זה על היד הכי קרוב לעצם, ככה
שלא יירד דם, מעבירה ומשפשפת ואלוהים ההרגשה כזאת טובה ואני
מסתכלת על עצמי ולא מזהה. מי זאת שם? הילדה שנראית כאילו היא
הולכת לחתוך את עצמה? היא נראית כמוני אבל לא אני הרי יותר
חזקה. היא ממשיכה עוד קצת עמוק והדם ישפריץ אבל לא. היא יודעת
בדיוק מתי לעצור. אם ירד דם זה אומר שהיא לא הצליחה להתאפק,
שהיא לא חזקה כמו שהיא חשבה והיא מפסיקה שורף לה, אבל לא נורא,
ככה ההרגשה היא יותר טובה.
אני משחזרת את כל מה שהיא עשתה, צעקה עליה, רבה איתה, ואח"כ
אליו, לא יודעת בכלל מה היא רוצה ומה היא עושה היא פשוט
התקשרה, דברה התחרטה, כעסה על עצמה, וכבר יש לה חורים באצבעות,
כי הציפורניים שלה חופרות ואז הוא הלך ושוב היא התקשרה אליה.
מזוכיזם טהור.
ילדה טיפשה, היא יודעת שזאת טעות, שתינו יודעות אני מנסה
להזהיר אותה והיא ממשיכה.
היא אומרת שהיא מיואשת ושאין לה כבר בריכה.
היא מדברת איתה, מתבאסת, בוכה יורדת למטה, שוב משחקת אותה. ואז
מתחיל החיפוש.
מה היא לא עברה, סיכות, סכינים אפילו דפים (מתכננת להגיד שהיא
טעתה) כל דבר אבל היא מפחדת שזה ישאיר סימן ואז כולם ידעו.
ואז היא נשברת נכנסת לאמבטיה ו...
ועכשיו אני כאן יושבת כותבת לך, לא יודעת אפילו מי אתה רק
מקווה שמי שאני רוצה שתהיה. והיא כועסת עלי. אני מרגישה שתינו
בשוק ממה שקורה ואז נעה באה והיא צועקת עליה היא מתחילה לבכות
ורצה לחדר אבל אני הולכת למטבח וצועקת עליהם.
והם מעצבנים אותי ופוגעים בה והיא קוראת לי לבוא איתה שוב
לאמבטיה מבטיחה שככה נרגיש יותר טוב. שתינו ביחד.
ואז אני חוזרת לפה. אני חושבת שהיא שוב ברחה לשם, איפה שאף אחד
לא שם לב, שהיא מתעניינת קצת יותר מדי במגירה, בודקת קצת יותר
מדי כלי תפירה, עולה ויורדת מסתירה דברים בשרוול.
אני מנסה להגיד להם, מקווה שיתפסו אותה כי מישהו צריך לעצור את
זה ואם אני לא מצליחה.
אבל היא יותר חזקה, רק נותנת לי לכתוב ככה שהיא תוכל לחפור
בעצמה בשקט, בצד ולילל כמו ילדה קטנה.
לחפש רחמים בקיר, בסכין ולא לקחת את האהבה שמי שבאמת אכפת לה
מציעה.
במקום זה היא רבה איתה. אלוהים היא כזאת כלבה.
זאת אני? באמת? אף פעם לא שמתי לב. נחמד לראות את החיים שלך
מהצד, את מגלה דברים שלא ידעת.
אבל עכשיו כואב לי. העור שם ממש מגרד ואני לא מצליחה להתאפק
ואז זה שורף. ונראה לי שגם טיפה של דם כבר ירדה.
והיא אומרת שאם יש כבר דם זה מסוכן. זה אומר שאני מכורה.