תמיד ידעתי שבעולם הזה אין שום רחמים.
ושאין שום התחשבות בנו, החיים.
שכולנו בעצם עוד חוליה קטנטנה בשרשרת ארוכה של סוציומטיות
וחוסר הבנה.
אבל אני בסך הכל ילדה קטנה, ומה אני כבר מבינה?
תמימה ונאיבית, חסרת תקנה.
סירבתי לאבד אמונה ותקווה ותמיד ראיתי עוד אור, אי שם, בסוף
המנהרה.
אז הלכתי.
הלכתי ימים ולילות, מנסה להגיע לאור.
הלכתי והלכתי ולא הגעתי לשומקום.
בכל פעם שנדמה היה שהנה הסוף ואני כבר מגיעה המנהרה כאילו רק
התארכה.
והאור הפך לנקודה זעירה, רחוקה ולא נגישה
הלך והצטמצם עד שלא נשאר ממנו כלום.
רק ערפל שחור.
ועכשיו אני כאן, בעולם השחור, עולם בלי אור.
אין בו תמימות או נאיביות או ילדות קטנות שרואות מנהרות
מוארות.
רק אנשים זקנים עם עיניים עייפות, מלאות הבנה ורצון לשכוח את
מה שקרה.
וגם אני כבר זקנה ועייפה ומלאה רצון לשכוח את כל מה שקרה אבל
אני עדין מחפשת את ההבנה.
אולי היא גם שם, בקצה המנהרה...? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.