19.12.03 לשמוע ברקע את: יוסי בנאי - אני וסימון ומואיז
הקטן

אז גנבתי!
מה קרה?... כל אחד גנב או יגנוב משהו בחיים שלו...
בטח חלק ממכם, הצדיקים, אומרים לעצמם עכשיו "אני... בחיים
לא... אני הייתי בצופים!"
נו יופי... גם אני הייתי בצופים, וכן, הם שינו אותי... לגמרי.
בלעדיהם הייתי עכשיו קרטון של תנובה, אפילו פחות, קרטון של...
לא, למה אני ממעיט מערכי? בקיצור הייתי פארש.
אני לא מתכוון שכל אחד גנב או יגנוב חפץ בחייו, זה יכול להיות
גם זמן, או מילים, או בחורה, או נתיב, או כל מה שעולה לראש.
אבל אני אישית, כן, גנבתי גם חפצים... דיסקים, במבות, ביסלי,
בזוקה, נרות, בגדים, מטריה, אזניות (של סוני) וכולי וכולי.
ואיך אהבתי את זה!!!
איך כל פעם התרגשתי, האדרנלין!
המוכר מסתובב ו-הופ! היד שלי, בלי שאני חושב על זה וופ...
מחפפת איזה אושר לכיס.
אני זוכר את עצמי... כבר בגיל חמש התחלתי לגנוב, עם דניאל
קלוו.
אני והוא היינו פרחחי השכונה ולימדנו את הגדולים ממנו את אמנות
הקלפטומניה.
אני והוא היינו זוג פרחחים מושלם, עשינו תורות, לפעמים אני
הייתי משלשל ולפעמים הוא, תפקיד המשלשל זה להכניס ממתקים
למכנסיים של השני... אלו היו חיים!
לא אשכח את הפעם שבתוך הסופר הכנסתי שקית במבה מתחת לחולצה
וכשבאתי לצאת השומר אמר "השמנת מאז שנכנסת הא?..." ואני עניתי
"כן... מה... סופר לא?" וברחתי כמו פושטק.
וכשהשכנה המבוגרת אמרה לי "אתה חמוד" אני עניתי "תתפשטי"
ואיך דפקתי לכוסית בבנין ממול בדלת ושאלתי אם היא זונה. כי
כשאתה קטן, מי שכוסית גם זונה.
ואיך החלפנו לאנשים את המכתבים בדואר.
ואיך הזמנו זונות למלון ליד הבית וסתם בהינו בהן.
ואיך זרקנו שקיות מים על אנשים מהמרפסות והתגנבנו לבריכה
וגנבנו שוקולדים וצבטנו בטוסיקים והלכנו מכות עם ערבים מהכפר
ושיחקנו וצעקנו ורבנו וההההכל עשינו.
ואז הכל נגמר.
הפסקתי... נגמלתי, עברתי לחיים הגונים יותר כי רוע מילא את
ליבי... ותמיד כשעשיתי דבר רע חשבתי לעצמי:
"למה?... למה אני עושה את זה?!... אני אמור להיות בנאדם
טוב?!... יש לי אחלה משפחה ובסך הכל גם חיים דיי אחלה"
ובסופו של דבר אחרי כמה שנים של פורענות הצטרפתי לצופים בכיתה
ו' והם באמת שינו אותי, בעצם, לא שינו אותי... הוציאו ממני את
הטוב שבי.
אומנם לקח להם קצת יותר משלוש שנים כי בעצם עד כיתה ט' עדיין
גנבתי.
אך נהייתי בנאדם טוב... לפחות 'טוב' במונחים שלי ובמונחים של
הצופים ושל השבט שלי, "שבט העמר".
ועכשיו בתקופה זו של חיי אני מרגיש נורא טוב ושלם עם עצמי,
וכיף לי ואחלה לי ואני עושה מה שבא לי והעולם יפה למרות שיש
קצת סבל. אומנם אני ממש רוצה אהבה כרגע... כי פשוט ממש בא לי
לאהוב מישהי כרגע אך אני לא רואה אף אחת שאני באמת אוהב
באופק... כרגע.
אך עדיין, שלם עם עצמי - אני כן.
מעניין אותי למה אני כותב את זה... מאיפה כל זה בא לי פתאום?
למה לא רשמתי על המשפחה שלי כאן?
מעניין...
טוב... בכל מקרה, זאת פחות או יותר הילדות שלי...
ושלכם?