"מממממווווווווווווו" היא נתנה שאגה, כזאת שרק היא יכלה ואף
חיה אחרת, בין אם זה מתוך יאוש או סתם מתוך עצבנות שהצטברה עם
השנים. "למה ככה, את יודעת שבינינו את יכולה לספר" אמרה אחרת
שעמדה ממנה מספר צעדים.
אבל היא המשיכה לשקוע במחשבות הטורדניות, והמשיכה לאכול עשב.
ככה זה פרות, לרגע נראה שהכל בסדר.
אולי עיצבן אותה שהיום היא הרגישה שהיא קמה בבוקר שירד גשם,
והיא תמיד שנאה גשם, ביחוד ביחוד את הגשם הראשון.
חשבה לעצמה, עדיף ירד עכשיו מאשר בלילה. בסה"כ כמה שעות שינה
יש לי, ירד עכשיו לא יטריד אותי בלילה.
ככה זה פרות, אפילו שמנסות לחשוב קדימה, חושבות אבל את ההשלכות
הם כבר לא מסוגלות. "ממממממוווו
שירד עכשיו כבר" צווחה.

"ירד עכשיו, למה? תיהני מהרגעים בלי הגשם, ואחר כך שירד תשמחי
שהיו כמה רגעים שקטים לפני הסערה" סיננה שוב הפרה אחרת זאת עם
הנקודת חן הענקית על הבטן, קוראים לה פילה... ככה לפחות החוואי
קורא לה "הפילה שלך, אוו.. הפילה שלך".
לרגע הפרות נדמה להן כי הוא מאוהב בפרה, ומאכיל אותה בהכי הרבה
אוכל. די מקנאות, אבל גם לא נותן לה את שעות האחו, מפנק אותה,
השרירים שלה מזמן לא יודעים איך זה לרעות באחו. אני אישית לא
קוראת לה פילה, סתם פרה טורדנית שהחליטה שהיא בגלל שנקודת חן
הענקית שלה מועדפת, שמנה מפונקת, פרה ממש. אני קוראת לה פירחה.
כן פירחה זה מה שעלה לי בראש.
איך שראתי אותה, פירחה, נותנת לכל אחד. שהפרים יעשו את העבודה,
אני רק אהנה היתה אומרת.

אני שונאת את הגשם הראשון הוא בא עם הכי הרבה לכלוך של השני
רגלים, מזהמים ואני צריכה לעמוד בגשם עם החרא שנופל עלי.
לא חבל על העור? אחר כך אתם לובשים אותו, נועלים אותו לא חבל
שיתלכלך. מהניצול כבר לא איכפת לפרות, הן כבר נולדו לניצול.
אבל לא חבל ככה סתם לייסר אותי... תהרגו אותי, אבל לפני זה תנו
לי לחיות. אחת אחרת שידעה על מה היא חושבת נתנה את זה
בהתחכמות, "תראי תראי, פורל'ה אני אוכלת רק חרא, שיסבלו השני
רגלים, שיסבלו!".
מטומטמת חשבה, מה עוזר לה שאת הקצת חיים שיש לה, היא אפילו לא
נהנית? נקמה על מה? ככה זה בטבע החזק שולט. לפחות
את רגעי החיים נאכל אוכל טעים נהנה, נסתכל על הגשם נופל, על
הפרפרים מתעופפים. רסמי בקצת חיים שלי חשבה פורל'ה אני נהנית
יותר מכל שני רגלים אחר. אומנם הורגים אותי בסוף, אבל גם ככה
אמות מתי שהוא.. מגינים עלי, נותנים לי אוכל. חייה כמו פרה.
המורדים האלה לא שווים יריקה, מול משהו חזק מהן החוץ רק יותר
מסוכן מהאחו הקטן.

אנחנו לא קבוצה גדולה, כמה עשרות פרות, מסתובבות ואוכלות דשא.
מה לעשות בעל החווה איבד הרבה כסף, כבר לא נותן לנו אוכל כמו
פעם, היום רק דשא מהאחו... גם יש פחות פרות, שחט כמעט את כולן
לחסות על ההפסדים שלו... מסכן מה שווים החיים של השני רגלים
הזה... רק חושב על כסף ואיך לפרנס את הצאצאים שלו, הוא ואישתו
מיום ליום נראים יותר רע. אומנם חיי קצרים, אבל שלו ארוכים
ומיוסרים, עדיף היה דופק לו כדור ברזל בראש מצינור הברזל,
"בום, בום" ככה קוראים לו.

פירחה התיישבה על האחו, אחרי 2 צעדים בדיוק מהסורגים, היא
חלשה, ותמות לפני שיהרגו אותה.
הדשא היום ממש טעים חשבה לעצמה עם חיוך מאולץ, של עוד כמה
שקיעות לפני המוות. פרה זקנה הייתה,
מבוגרת יותר מכל הפרות באחו. בטבע הייתה חייה עוד כמה שנים אבל
בעל החווה כבר שם עליה עין, נתן לה את ליטוף המוות יומיים קודם
לכן.
בהתחלה גדלה להיות פרה מרדנית, היתה שוברת סורגים מתפרעת אבל
לא עזר שום דבר, בעל הכוח הוא בכל הדעה. ככה זה בטבע.
עובדה אפילו באחו החזקות נמצאות בחלק הטוב של האחו, אומנם קרוב
מאוד לחיות הטרף אבל הן עוד חזקות להילחם.
כל דבר בא עם מחיר. אפילו עשב בא עם טריטוריה.

פעם לפני הרבה שנים שלא היו הרבה חיות ככה סיפרה לה אימה. האחו
היה כולו טוב, החלק אפילו הכי בטוח היה עם דשא טוב. אבל אז כל
הפרות אפילו החזקות קפצו על המציאה, ואכלו את הדשא. ככה
שלזקנות כבר לא היה מקום. יכלו הצעירים והחזקים לאיכול את הדשא
במקום המסוכן ולהשאיר את הבטוח לזקנות. אבל ככה הוא לא העולם
בין רגע כבר הדשא היה אכול ונשאר רק המקומות המסוכנים לצעירים.
גן העדן ככה קראו לימים הראשונים. האחו האין סופי בלי סיכונים.
אבל ככה זה, נהרס לו גן העדן, ונשאר לו העולם האכזר, בו רק
החזק שורד.
אם הטורפים היו אוכלים רק את הזקנים אלה שכבר הולכים למות, היה
זהו מקום מושלם, אבל הטורפים אוהבים בשר טעים וצעיר וטורפים רק
את הצעירים, החלשים. הקלים להשגה.

בסופו של דבר חשבה פורל'ה התיישבה באחו הסתכלה על המאור הגדול
מסתגר בכמה עננים כבדים של גשם ראשון... בסופו של דבר כולנו
הולכים לאותו מקום, רק שאני בחיי הקצרים נהניתי יותר מאלה
שניזונים ממני.