New Stage - Go To Main Page

אסף סטארדאסט
/
שרון ואני

אני יושב עכשיו במרפסת על הכסא נדנדה שהיה פעם של סבא, יושב
ומסתכל על הנוף הניצב מולי מזה שעות אחדות. העץ הגבוה שעומד
במרכז החצר, הפרחים בערוגה שאיבדו את צבעם והתחילו להתייבש,
השיחים הירוקים שמגדרים את החצר והשמיים שתוחמים את הנוף
מלמעלה. התמונה הזאת הייתה פעם הרבה יותר יפה,  הרבה יותר
צבעונית. פעם, הדשא היה  ירוק יותר, הפרחים היו מחייכים  יותר
והשמיים הרבה יותר כחולים ולא נגמרים. זה הזכיר לי את הימים
שהיינו יחד, הימים הנפלאים האלה שההורים נסעו לחופשות בגליל
ואת היית באה ומציקה לי. היית נותנת לי ציקלואנים כאלה באוזן,
היית קוראת לי בשמות, יובל מנוזל, מנוול, מחושמל, מטורלל וכו'.
והיית אומרת לי שאני מאוהב ביפעת, הבת המכוערת של ציגלר השכן,
מה שהיה הקש ששבר את גבי ואז הייתי רץ אחריך בחצר ואת היית
מפעילה את הממטרות. השתוללנו ממש כמו משוגעים. אחרי זה היינו
יושבים במרפסת ומתייבשים על דשא תחת השמש, שאגב גם היא הייתה
פעם הרבה יותר צהובה.

אבא עכשיו בתוך הבית מדבר לעצמו ומשקה עם מזלף פרחים
בטלוויזיה. מאז שאת לא איתי הכל השתנה. אמא החליטה שנה שעברה
שבא לה למות מגידול סרטני במוח, ירון חזר בתשובה והוא לומד
בישיבה בצפת ורק אני ואבא נשארנו פה לבד. בעצם, אני נשארתי פה
לבד.
פעם האושר בא לבקר פה הרבה יותר, היום הוא עושה טובה שהוא מרים
טלפון וגם כשהוא מתקשר הוא תמיד שואל עליך. בכל פעם כשאני פותח
את ארון הבגדים בחדר אני מצפה לראות אותך שם עם חיוך השובב הזה
שהיה שמור רק לי. אני צף עם החיוך הזה לאותם ימים כשהיינו
ילדים. את קראת במעריב לנוער על נשיקות צרפתיות ולימדת אותי
להתנשק שלב, שלב בדיוק איך שהיה כתוב ושכבר היינו טובים נעלנו
את הדלת וכדי לחסל כל סיכון שנתפס היינו נכנסים לארון ומתנשקים
שם שעות, לפעמים עד הבוקר.

אני שומע מהסלון את אבא מזמזם שירים ישנים ז'אק ברל, זה סימן
שהוא רעב ותיכף אני אצטרף להכין לנו משהו. כל יום אני מכין לו
ארוחת צהריים, ארוחות אינסטנט מוכנות שאני דוחף למיקרוגל ומחמם
שבע דקות. הוא אוכל אותם במרץ עם הידיים תוך כדי פליטת קולות
של חזיר. נימוסי השולחן המדוקדקים שהיה מקפיד עליהם בכל אורחה
נעלמו כלא היו. הוא גם בוכה הרבה לאחרונה מדברים ממש קטנים,
למשל, כשהוא לא מוצא את העיתון הוא שהוא טוען שכל מיני מילים
נעלמות לו מהפה.

מדי פעם כשיש לי זמן בערב, אחרי שאבא נרדם יש לי עוד קצת זמן
לכתוב, את יודעת למגירה. שולחן הכתיבה הישן הזה נושא בתוכו
כלכך הרבה זכרונות שנראים ורודים, אבל מוכתמים בהרבה שחור. את
תמיד גררת אותי משעורי הבית המשעממים, לחטאים הקטנים, שדרך
העיניים שלנו כילדים לא נראו ככאלה. בהתחלה היית נושפת לי על
העורף ואני הייתי מבקש ממך להפסיק, כי  ניסיתי להתרכז בשעורים,
אך תוך דקה לא עמדתי בפיתוי וגם אני הצטרפתי למשחק. היצר המיני
שלך פעל באופן מוגבר כבר אז, בגיל 12, כשאני הייתי עוד רק בן
11. אני זוכר  אותך שולחת יד ארוכה לאורך גופי הבתולי והצנום,
שלנוכח אותה יד התמוגג מהתרגשות.
כעבור שנה כבר התחלנו לשכב. תמיד פחדתי שיראו אותנו, זה היה
נורא מלחיץ להיתפס. ההנאה הייתה מאופקת וחרישית ולא פעם הייתי
צריך לחסום את פיך עם כף היד כשפלטת קולות חזקים מידי.

הימים האלה נמשכו להם לעוד זמן רב. הזכרונות הצבעוניים מהבריכה
הציבורית. שערך מתפזר לכל הכוונים, ללא כוח כבידה, מתחת למים
ובועות אוויר ואהבה נפלטות אלי. הפרדסים בקיץ שהיו כמו מבוכים,
אלף עולמות בשביל שנינו. את טעם הקלמנטינות מהול בטעמך אני
עדיין מרגיש בפה. לא ידענו לעשות את ההפרדה בין המשחק הזה לבין
המשחקים האחרים. תמיד הייתי הססן ממך, אצור יותר, ההרגשה שמשהו
לא בסדר תמיד ריחפה מעל ראשי. לילה מלא הכוכבים ואנחנו יושבים
על הגג של הלול ואת מוציאה את הסגריות שגנבת מהצרכניה וכשאמרתי
לך שזה לא בסדר, הסתכלת עלי במבט שלא היה בו מהפחד ולחשת, "גם
זה לא בסדר " ונישקת אותי ברכות.

לא אשכח את היום בו שמי הילדות התכסו בעננים שחורים ושמו קץ
לכל התקופה הזה. כשבוע לאחר הבר-מצווה שלי אבא תפס אותנו,
ערומים ומכורבלים על המיטה בחדר. בחיים שלי לא ראיתי אותו ככה,
כמו אז. העצבנות שהיה רגיל לנזוף בנו איתה על דברים רעים אחרים
שעשינו לא הייתה שם, רק במבט חיוור ומיואש. הוא לקח בחזרה את
הדאון שקנה לי כמתנת הבר-מצווה, הפסיק לי את דמי הכיס והכריח
אותי להיות במשך חודשים בטיפולים פסיכולוגיים. אבא הצליח לרכך
אותי מהר מאוד, אבל את. את לא טיפוס שמתקפל. היית חייבת למרוד
וגם בגלל זה הוא שלח אותך לפנימיה. הערצתי אותך על העקשנות
שלך, עכשיו אני מודה. אני זוכר ערב אחד שאחרי שלושה חודשים שלא
ראיתי אותך ברחת מהפנימיה בלילה התגנבת דרך החלון לחדר שלנו
וישנת איתי עד הבוקר ואז ברחת שוב, לפני שההורים התעוררו.

עכשיו, אבא כבר מתחיל לשיר ממש חזק. זה אומר שהוא כבר ממש רעב
ואני חייב ללכת להכין לו לאכול לפני שהשירה הצרפתית תתחלף בבכי
מריר. היום זו פירה וקציצות. אני יודע שאת עסוקה, אבל אל תשכחי
לכתוב בחזרה על כל העניינים האלו שלך. תזכרי שאני תמיד אוהב
אותך. אוהב בצורה אחרת מפעם, אוהב כמו אחות. בעצם לא, זאת
אומרת...את אמרת תמיד,אהבה זו אהבה, אין דבר כזה אהבה אחרת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/6/01 8:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אסף סטארדאסט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה