שלכת.
המרצפות הישנות מכוסות בגוונים של חום וצהוב.
מעליי נושרים העלים, לוחשים באוזניי שם ישן, אשר שמעתי פעם
ואהבתי לבטא.
הרוח משחקת בשערי באצבעותיה החלקלקות, מעבירה אותן בתוכו,
מנפנפת מצד לצד.
נוגעת בפניי, נושקת למצחי.
מעבירה בי צמרמורות עדינות, אשר מזכירות לי הרגשה נושנה, אשר
חשתי פעם ואהבתי לחוש.
משהו בי רוצה לעצור לרגע, להביט בכל ולחזות בפלא, אך במקום זאת
אני ממהרת, מגבירה את צעדיי. טרודה במחשבות שצפות פתאום
ומשתלטות עליי. מחשבות שחשבתי פעם, שגרמו לי לחייך.
עכשיו הן רק זיכרון רחוק, תקופת חיים אחרת, בצילו של סתיו אחר,
מכוסה כולו שלכת.

אני מזהה אותו שם.
רוחו מרחפת מעל העצים החצי ערומים.
הוא היה כל כך מוקסם מן השלכת עד שלא שם לב אל טיפותיו של הגשם
הראשון אשר החלו לרקוד סביבו בגסות, גלשו על שיערו הרך.
עיניו היו רק נשואות אל צמרות העצים ולא אל הכביש החלק. כל כך
היה שקוע בהם, עד שלא שם לב, ומעד...
הדבר האחרון שהבחין בו, הייתה ציפור קטנה, שריחפה אל על, אל
עבר הארצות החמות.
הוא עצם את עיניו, הרגיש עצמו עף יחד איתה, לא חזר יותר.
והנה הוא, מרחף מעליי עכשיו, שולח חיוך, נושר אליי בתנועת עלה
חמקמקה, ונעלם שוב, אל בין העננים.
נותרתי בודדה בשלכת, בודדה במרצפות הישנות, נושרים להם העלים
מעליי ולוחשים שם ישן, אשר שמעתי פעם, אשר אהבתי לבטא.
ועודני...