כבר עברו כמעט שעתיים מאז שהוא הלך והחדר שלי עדיין מלא בריח
הבושם שלו. גם הידיים שלי, הפנים, הבגדים... כל סנטימטר שהוא
נגע בגופי מריח עכשיו בניחוח המתקתק. הוא הלך כבר מזמן, אבל לי
נדמה כאילו תיכף הוא ייצא מחדר האמבטיה, יכנס חזרה לחדרי,
יתיישב לידי בשקט ויחייך.

אני יושבת על המיטה המכוסה, מסתכלת על החלון וחושבת האם לפתוח
אותו ולאוורר הכל, או להשאיר בינתיים. על המקלחת, שתשטוף ממני
הכל, כבר מזמן ויתרתי, כדי להנות מהאשליות והזכרונות שמעלה
הריח שלו עוד קצת. אבל את החדר בכל מקרה צריך יהיה לאוורר,
שאמא לא תשאל שאלות כשתחזור.
"אני לא בורח, אל תגידי ככה! אני הולך..." הוא אמר לי בטון
מתגונן וקצת פגוע כשהיה אצלי היום.
נסיון ההצטדקות הזה הצחיק אותי במקצת. לא כמו שבדיחה מצחיקה,
אלא בצורה צינית כזאת, כואבת. הרי הוא עצמו השתמש בביטוי הזה
דקה קודם לכן, אז מאיפה התגובה הזאת פתאום? כנראה שהמילים
מקבלות מימד שונה כששומעים אותן מהצד. אני יושבת על המיטה,
מכורבלת בתוך עצמי, בתוך הריח האופף אותי, והמילים מהדהדות
אצלי בראש: "אני לא בורח, אני הולך". השיחות האלה חוזרות על
עצמן בכל ביקור, כואבות כל כך ופוגעות, אך יחד עם זה בלתי
נמנעות. היחסים המוזרים, ובמידה מסוימת האסורים האלה יהיו
חייבים להסתיים במוקדם או במאוחר ושנינו יודעים את זה, אבל
איכשהו אף אחד מאיתנו לא ממהר לקחת את הצעד קדימה ולשים לזה
קץ.
פעם הוא ביקש שאנגן לו בגיטרה. אמרתי "אולי פעם, אם תבוא ליותר
מעשרים דקות". הוא צחק בעצבנות.
-"את עוקצת בעדינות, הא? רק שתדעי לך שזו הרגשה מחורבנת, לבוא
ככה, לקבל את שלך וללכת. הלוואי ויכלתי להישאר יותר".
רציתי להגיד לו שאני יודעת יותר טוב ממה שנדמה לו שזאת ההרגשה
הכי מחורבנת בעולם. אבל כנראה שההרגשה המדהימה שלפני גוברת
עליה, אחרת לא היינו מחפשים את זה כל הזמן, בכל הזדמנות. במקום
זה אמרתי לו בהכנעה "אבל אתה צריך לעבוד, אני מבינה את זה",
מנסה להצדיק, לא יודעת את  מי יותר, אותו או את עצמי והבחירה
שלי.
הדמות שלו עדיין טריה בדמיוני, עוד לא עבר מספיק זמן כדי שהיא
תתנדף בעצמה, יחד עם הריח. אני רואה אותו יושב על קצה המיטה
וכל הזמן מביט בשעון.
-"אני מוכרח לברוח גם הפעם, אבל את עדיין חייבת לי מנגינה, את
יודעת... ואני לא אוותר לך על זה".
-"כן, אני יודעת שאני חייבת לך. ואני אנגן, כשלא תברח".
-"לא, אל תגידי את זה! אני לא בורח, אני הולך, אין לי
ברירה".
יכול להיות שזה משהו בטון שבו אמרתי את זה שגרם לו להירתע כ"כ
מהמילה "לברוח"? אני מניחה שלא חסר בקול שלי האשמה ועוקצנות
כשדיברתי, כרגיל... אבל איך אפשר להימנע מזה, כשכל היחסים
בינינו הם כאלה? יש בהם משהו מצד אחד אמיתי וכנה כל כך, ומצד
אחר כל כך מזויף, מלא בהעמדת פנים שכל עוד טוב לנו ביחד אז זה
בסדר, וכל השאר לא חשוב. ושנינו נקרעים בין התחושות האלה, הטוב
והאסור, ומתקשים להבין מה הדבר הנכון לעשות במצב כזה.
אני קמה ופותחת את חלון החדר הריק. רוח סתיו קרירה נושבת
פנימה. האביב כידוע, מביא איתו אהבה ופריחה... ומה מביא הסתיו?
אולי התחלות חדשות? אני תמיד חשבתי שהסתיו מזכיר לנו כמה מהר
חולף הזמן, ובלי לתת לנו שום הזדמנות להתעכב לרגע נושא אותנו
קדימה במהירות עצומה.  כולנו נתונים לחסדיו, וכך גם אני והוא.
נרצה או לא, הזמן פתח בינינו תהום שאי אפשר לחצות. היא תפריד
בינינו לנצח, ואנחנו תמיד נהיה שניים שעומדים אחד מול השני, אך
אף פעם לא נפגשים באמת.  
אני לוקחת את הגיטרה ומנגנת לעצמי בשקט רומנסה ספרדית, מקווה
אי שם בתת מודע שאולי גם הסיפור הזה יגמר טוב כמו באגדה. "אף
פעם לא בורח, רק הולך" אני חושבת לעצמי... הבדל גדול במילים,
אבל במציאות זה כואב בדיוק אותו הדבר.