ההווה, העבר וכנראה שהעתיד:
אוף! הכאב גב המעצבן הזה! כאבי הרגליים, הברך השמאלית עם שתף
דם ענק כחול שמתמזג באדום... והכפות רגליים השורפות, העייפות
הלא נורמאלית שאפילו להתהפך במיטה אין כוח. (האמת שכואב
להתהפך) שלא נדבר על לקום בבוקר שאחרי ולגלות שהכאבים הכפילו
את עצמם כפול 4.
אבל כל זה שטויות. לא כזה נורא. רוצים לדעת מה באמת נורא בכל
העסק? זאת השאיפה.
השאיפה להיות מצויינת, השאיפה ההורסת הזאת להיות הכי טובה לא
משנה כמה זה יפרק אותי. כי אני חייבת לקבל זהב. אני חייבת
להיות מקום ראשון. כי אם לא... אני לא יודעת מה אני יעשה. אני
ממש לא יודעת. אני אכעס על עצמי כל כך ולא אסתכל בראי יותר. לא
ארצה לראות בראי את הכישלון הזאת.
צריך לחשוב איזה אלמנט קושי להכניס לתרגיל שיתן לי הרבה
נקודות.
יש משהו שכרמן (המאמנת)הראתה לי. משהו קשה שמשלב אלמנט קושי +
בונוס וקבעה שאני מסוגלת להצליח אותו.
לעזאזל זה קשה! אבל אני מנסה בכל זאת. ולא מצליחה, אני מנסה
שוב ולא מצליחה,אני מנסה שוב ונופלת לריצפה הקשה. אז אני
מתעצבנת ומתחילה לבכות... כרמן צועקת עלי שזה לוקח זמן ואני
צריכה להיות סבלנית. "זה לא בא מהשמיים".
טוב אז אני מצליחה אותו אחרי כמה שיעורים.
כבר שש שנים עברו...
אני מתעמלת שש שנים בספורט הזה שניקרה "התעמלות אומנותית".
שש שנים חלק מהחיים שלי, מהשיגרה שלי, מסדר היום שלי...
כמו שאויר וכמו שאוכל... או שנגיד "במקום אוכל"...
ומשהו בו מתנוון.
מודע: תאחל'ס... למה התחלתי עם זה?
תת מודע: רצית כדי...
מודע: כדי מה?
תת מודע: להיות טובה במשהו.
מודע: אני לא מבינה.
תת מודע: חזרי אחורה להתחלה. זוכרת את כיתה ז'? לא כל כך נכון?
בעצם את זוכרת את לא רוצה לזכור אבל את זוכרת טוב מאוד. השנה
שבה לא הלך כל כך טוב. בלימודים...וגם בחברה...ואז באה
ההתעמלות. משהו שהיית טובה בו ושהצלחת בו.
מודע: מה רע בזה?
תת מודע: לא רעה. בכלל לא רע. דווקא עשה לך טוב כי נתן לך
ביטחון ויכולת לעמוד מול קהל... זה טוב. אבל חשבת לרגע איזה
מישקל ענק שמת על זה מהרגע שהתחלת להתעמל באופן מקצועי?
מודע: רציתי להיות טובה יותר זה הכל.
תת מודע: להיות טובה יותר בשביל עצמך?
מודע: כן. אהבתי את זה.
תת מודע: אהבת את זה. אבל יותר בגלל שהיית מוצלחת בזה...ורצית
את משיכת הקהל אליך.
מודע: לא נכון תמיד אהבתי ספורט מהסוג הזה.
תת מודע: תמיד היית טובה בספורט מהסוג הזה. חשבת שתשיגי חברים
כך. בעזרת כישרון.
מודע: אני אשמה שלא אהבו אותי בלי זה?
תת מודע: הם היו סתם חבורת מפגרות.
מודע: זה נכון.
תת מודע: אז מה הבעייה עכשיו? מה קורה עם הדבר הכי יקר לך
בעולם?
מודע: לא בא לי.
תת מודע: מה לא בא לך?
מודע: להתעמל, לעשות חימום ולקפוץ ...הכל. לא בא לי קהל ולא בא
לי תחרות, לא בא לי ללבוש בגד גוף ונמאס לי לשמור על התזונה כל
החיים.
תת מודע: אני יודעת.
מודע: תסבירי לי למה זה ככה.
תת מודע: כי את לא צריכה את זה עכשיו.
מודע: מה?
תת מודע: כן. יש לך את מה שאת צריכה.
מודע: ומה זה?
תת מודע: את מה שלא היה לך אז.
מודע: חברים?
תת מודע: בערך.
מודע: חברים שאוהבים אותי על מי שאני כפי שאני בלי קשר
לכישרון?
תת מודע: כן.
מודע: אז אני אפסיק להתעמל? אני לא רוצה להפסיק. אבל ככה אני
לא צריכה לחיות בלחץ הזה של לשמור על תזונה, להיות מקום
ראשון... וכל זה.
תת מודע: אל תפסיקי.
מודע: עכשיו אני לא אהיה קשה על עצמי...ולא ירדוף אותי השאיפה
למוצלחות?
תת מודע: טעות!
מודע: מה טעות?
תת מודע: זה כבר חרוט לך אצלי (בתת מודע) אפילו אם השכל שלך
אומר לך שאת לא צריכה את זה יותר, שאת לא צריכה לשאוף למקום 1
תמיד,שאת יכולה לא להצליח משהו ברגע הראשון... את לא תרגישי
ככה לעולם. לימדת אותי משהו לפני שש שנים. זה מה שלימדת אותי
להרגיש.
מודע: לא שמתי לב אז שאני עושה את זה.
תת מדע: נכון...היית צעירה וחסרת ניסיון. לא ידעת.
מודע: אני מצטערת שפגעתי בך.
תת מודע: זה יעבור יום אחד.
מודע: פגעתי גם בי.
תת מודע: רק לעכשיו. וזה יעבור. את בכיוון ובדרך הנכונה.
מודע :אז מה עכשיו?
תת מודע: יש לך אימונים ויש לך תחרויות... לכי אליהם. תלמדי את
הקטנות מהניסיון שלך. תראי להם את הגעישה הנכונה. ותפיקי את
הכי הרבה שאת יכולה מהשנה הזאת שכנראה תהייה בין האחרונים
שלך.
בעתיד זכרי שפעם היית מתעמלת! |