מקרים מבגרים. לכל אחד מאיתנו יש כמה מקרים כאלה שמזרזים אצלו
את התהליך המבולגן הזה שנקרא התבגרות.
אחד הדברים שבדרך כלל קורים זה בגיל הגן, כיתה א' או משהו
בסגנון, לחזור מבית הספר ולמצוא על המדרכה גוזל שנפל מהקן
ועכשיו הוא פצוע. ומן הסתם סופה של הסצינה היפה הזו היא כשהילד
הקטן והתמים מנסה לטפל בגוזל הגוסס שבסוף - מת לו מול
העיניים.
מבגר.
קורע לב, אבל גם את זה כבר אפשר להגיד שעברנו, זה היה מזמן
והיום בקושי זכרנו את המקרה שנראה אז כל כך טראומטי.
אבל מי יכול להגיד שהוא הלך ברחוב היום- בגיל יותר בוגר מן
הסתם, וקרה לו מקרה דומה? על מי ישפיע הגוזל היום?

הלכתי לי ברחוב כשפתאום ראיתי דמות בפינת הרחוב, דמות לא רגילה
במיוחד, פצוע.
זו הייתה מלאכית (את זה הבנתי רק אחרי דקות ארוכות של בהייה
בקסם שהתגלה לפניי), מלאכית מדהימה יותר מהמלאכיות בסיפורים -
אולי כי היא הייתה אמיתית. ניגשתי והבנתי שמה שפגע במלאכית
הזאת זה הכל, אנשים התבגרות ובכלל כל הג'יפה הזאת של העולם
שלנו שנכנסת לראש כשקמים בבוקר ופותחים את העיניים.
רציתי לחבק, רציתי לעזור אבל נזכרתי שהגוזל בסוף תמיד מת ולא
רציתי שהמלאכית הזאת.

המלאכית התחילה לבכות ומה יכול לכאוב יותר מדמעות טהורות
שזולגות על פנים רגועות שהבינו משהו בעולם המבולגן וזה עכשיו
מפחיד?
אמרתי לה שתנסה לחזור למקום שממנו היא באה כי כאן סתם יכאב לה
יותר. היא אמרה שהיא לא יכולה, כי היא כנראה צריכה להישאר כאן
לתמיד. לא יכלתי לראות את נהר הדמעות שממשיך לזרום מהעיניי
העמוקות האלה. עיניים שיודעות כל כך הרבה.
חיבקתי אותה. אני לא רוצה שכלום לא יכאיב למלאכית המדהימה
הזאת. היא חיבקה בחזרה כשכאב עוד יותר כשהתחילו לנשור הכנפיים.
התחלתי להבין שזהו, היא כבר גוססת לי בידיים והסיפור עם הגוזל
חוזר על עצמו רק שהפעם האבדה תשאיר בי צלקת לכל החיים.
הכנפיים נשרו והמלאכית הפסיקה לבכות. חשבתי שכבר אבוד לי והיא
כבר לא כאן עד שהחיבוק, רק התחזק. היא חייכה אליי. המלאכית
הסבירה שהכנפיים נשרו כי היא תישאר כאן לתמיד, אין לה למה לעוף
לשמיים. ולמרות שכואב כאן כל כך, היא נשארת כי היא הבינה שיש
תרופה לכל הכאבים. חיבקתי אותה חזק.

היום היא איתי ואני מקווה שיעברו הכאבים. כנפיים כבר אין, אבל
היא מלאכית, שלי וזה מה שחשוב.

אוהבת אותך.