"המוות מעסיק אותי", אמרתי לאמא שלי כשישבנו לאכול ארוחת ערב.
"בעצם הוא לא מעסיק אותי... הוא יותר מסקרן אותי".
"מסקרן?", שאלה, "אין דרך חזרה את יודעת".
"כן, אני יודעת".
"את פוחדת למות?", היא שאלה אותי.
"לא", עניתי.
"את פוחדת שאנחנו נמות?", שאלה.
"כן", עניתי.
"את יודעת, לא היה אכפת לי למות", אמרתי לה.
"אל תגידי את זה, אפילו לא בצחוק - את יודעת איזה אובדן זה?",
היא התקוממה.
"אני לא יודעת... תמיד קסם לי להקריב את עצמי בשביל משהו
חשוב...", אמרתי בעודי הולכת ומשאירה אותה מאחורי עם פה פעור
ומבט תוהה.