בשעת התארכות הצללים הגלמודים,
יצאת למסעך האחרון.
אחרון, סופי ונחרץ.
המסע אל נקודת האל-חזור.

ובשעת המסע, צעדיך כבדים וצעדיך חולפים,
שוקעים באדמה, אדמת חייך, נמוגים עם הבטחתך האחרונה

מבראשית מסלולך היה ידוע, רשום בכוכבים וחקוק על לוח לבך,
אך אני הייתי קטן ועיוור מכדי לראות, עיוור מכדי לראות את
הדרך

וכאשר התקרבת בשקט אינסופי לסוף המסע, אל נקודת האל-חזור, אשר
בהקה כאלף שמשות, הסטתי את מבטי. והשכחתי ממני.

הסוף נשתכח ממני, ולו רק כדי להשאיר את פרץ התקווה שיבוא יום,
ותחזור ותגיד: די, עייפתי מהמסע