את היית אשתי לעתיד. אבל העתיד השתנה, וגם אני.

כמו הכל באותה התקופה, גם זה היה מהלך ספונטני, כזה שחייב
לקרות בגשם. זה היה טפשי, אבל כל כך אהבנו. רצנו מחובקים
ברחובות מצחקקים. חיפשנו וחיפשנו עד שמצאנו - חנות קעקועים.
אמרת שאת רוצה להקפיא את הרגע, את התקופה, את התחושה הזאת.
רצית לדעת שבכל פעם שתורידי את הגרב, יתמלאו מחשבותיך בטיפות
של גשם מתוק. הכל היה כל-כך הגיוני ורומנטי. ויפה וחלק ועגול
והזוי.

לב אדום. נדוש עד כדי מקוריות. מושלם. לא יכל לבוא דבר אחר
במקומו. נשכת את שפתייך, אפילו קצת בכית. כמה היית יפה. אחזתי
בידך והיינו אחד. חשתי את המחט דוקרת שוב ושוב בעורך, אך זה לא
כאב, לא כמו עכשיו. זו היתה מין אזעקה - מנת יתר של אהבה.

זה הסתיים ויפיפה. סחרחורת. כמעט נפלת. השכבתי אותך על המיטה
בחנות, וחייכת אלי מבעד העננים. ליטפתי את שיערך. הנחתי על
מצחך מטלית לחה. ובמרחק שבין חוטם למשנהו נדחס כל הטוב שבעולם
כולו.

את היית אשתי לעתיד. אבל העתיד השתנה, וגם אני.

תורי הגיע. היית לי הכל. דיירת קבע במחשבותי. רק בלילה נדדתי
לעולמות רחוקים, בלעדיך. זה היה טפשי, אבל כל כך ברור. רק ככה
אוכל להיות איתך תמיד. ביום ובלילה לנצח. אמרת שזה מוגזם, אבל
הקרב היה אבוד. קעקעתי את דמותך על פנים עפעפיי. יצאנו החוצה.
נתתי לגשם לשטוף את הדם מפני, מצמצתי את עיני, ובפעם הראשונה
ראיתי אותך על הירח.
ומאז, גם כשאני עוצם את עיני את איתי. רוקדת בחלומותיי, מטיילת
בנבוחי נשמתי, מפזרת בתת-הכרתי את אהבתך.

את היית אשתי לעתיד. אבל העתיד השתנה, וגם אני.

בחלומות בהקיץ ובשנת הצהריים, היית תמיד איתי.
גם כשנרדמתי במטוס בדרך ליבשת רחוקה, היית שם לצדי.
בימים המתארכים בין שיחות הטלפון, שמרת עלי בחשכה.
וכשגמרתי בתוכה, חייכת אלי וביקשתי סליחה.

ושוב אני עוצם את עיני ורואה אותך נשענת על זרועי.
(זה נורא)
מחייך כאילו הכל כשורה.
(וזה רע)
והיא שואלת "מה קרה?". "כלום", אני עונה, "הכל נפלא".
(זאת זוועה)
מתפשטים, מזדיינים, מנגבים, נרדמים.
ואת איתי, לסירוגין.
(האימה)

15/12/03