כמו כולם, אחרי שלוש שנים ארוכות, גם אני השתחררתי בסוף. שלא
תבינו לא נכון, אני לרגע לא מתחרט על השירות הצבאי שלי.  אני
לא אסחף ואומר שנהנתי, אבל צברתי כל כך הרבה חוויות וחברים,
שזה יהיה חוצפה מצדי להתלונן. כשהגעתי לבקו"ם נורא התרגשתי.
התיישבתי על הספסל עם הקיטבג לנוח קצת. הייתה לי תחושה שהאויר
שאני נושם קצת שונה. הוא הרגיש דליל. דליל מדי. העולם הסתובב
והתעלפתי. כשהתעוררתי הבנתי שהגוף שלי לא הצליח לספוג את כל
החופש שנחת עליו וקרס. כמו אסטרונאוט שנזרק לחלל ופתאום מגלה
שהוא מולקולה בסדר גודל קוסמי, כך אני הרגשתי. נהוג לחשוב שאין
אויר בחלל החיצון, אבל זו טעות. הוא פשוט שונה, ונורא מפחיד.

וכמו כולם, גם אני הייתי חייב לממש את החופש שלי עד תומו.
לסחוט אותו עד טיפת השמש האחרונה. חשתי צורך בלתי נשלט להסיר
מעלי כל טיפת אחריות ולגרד את שאריות הציונות שנכפתה עלי.
והיכן ראוי לעשות זאת אם לא בחו"ל?  הו, חו"ל... כמה חלמתי
אודותיו. זהו המקום בו אין את כל מה שיש פה. אנשים שם לא
יודעים בכלל על מה מדובר, "פה, איזה פה?". לא שינתה לי השפה,
הטמפרטורה. לא היה אכפת לי אם יהיה שם ירוק, חום או שחור,
העיקר שזה שם. אבל בשביל חו"ל צריך כסף, וכסף, כידוע, לא גדל
על העצים. לפחות לא בארץ.

וכמו כולם, גם אני הייתי בטוח שהדרך הכי חכמה לחסוך תהיה לעבוד
במה שנקרא "עבודה מועדפת". מושג קצת מופרך בהתחשב בעובדה
שהאפשרויות המגוונות כללו ניצול בבתי מלון, עבדות בבנין, סחיטה
בחקלאות וניוון באבטחה. בהחלט לא העבודה המועדפת עלי. עם
שאריות הרעל האחרונות שלי בחרתי באבטחה. כל עוד אוכל להישאר
סטטי בסמוך לדלת ולשיעוליה הממוזגים, אהיה מאושר. מדי פעם
לדחוף את היד לתיקים מזויפים של בחורות יפות, או להפך.
עבדתי כמו חמור חרוץ. משמרות כפולות, שבתות, טירוף. הגעתי
למסקנה שמינימום, מינימום ועוד קצת מינימום בסוף שווים להודו.
למה הודו? כי הודו היא הנגטיב של הצבא. את אש המקלעים אחליף
ברוח, ואת האדמה החרוכה במים. היה לי מכנס שחור, חולצה לבנה
מכופתרת ועניבה. ואיך שכחתי... היה לי גם אקדח. לא משהו רציני,
סתם חתיכת טסטוסטרון מתכתי. הייתי אחראי על הכניסה הצפונית.
כל היום חפנתי ארנקים, ליטפתי פלאפונים ומיששתי שפתונים. ואז
זה קרה.
זה קרה כל כך מהר. זקן, מבטא, מעיל ועיניים. אלו עיניים! כה
נחושות, קרות וכועסות. הוא ניסה לעבור, הדפתי אותו החוצה.
כתום, עשן, כאב ושקט. איזה שקט! כה נחוש, קר וכועס.  
וזהו.

נהייתי כוכב ליום אחד. הופעתי בכותרות, אני ושם המשפחה החדש
שלי. הצטרפתי למשפחת ז"ל.  כה גדולה היא ומפוארת. הייתי גיבור.
המאבטח האמיץ מנע אסון גדל-מימדים בתמורה לחייו. שבוע לפני
הטיסה למזרח. יפה, נחמד, מוכשר וחכם. אילן שנגדע, פרח שנקטף.
צער רב, יגון קודר. שיתגדל, שיתקדש. אמן.
רגבי האדמה מתופפים על הארון ומכסים עלי. אני חש במליחות
הדמעות. טיפשים. בטרם נשמתי את נשימתי האחרונה כבר הפכתי לטקס.
בטרם גופי חבט ברצפה כבר נהייתי שיר. אותו הפזמון, שם אחר.
מוות בחרוזים. בין רגע נותרתי רק תמונה ותאריך.
"גיבור" הם קוראים לי. גיבור! אילו רק הייתה לי שנייה נוספת
לעכל את הנולד, הייתי נס כל עוד נפשי בי. מי הם אותם האזרחים
שהצלתי? אני מכיר אותם? הם לא יותר מתפאורה. כל אדם מתפקד כרקע
בחייו של אחר. ובשביל אביזרי במה לא שווה למות.  
והוא, החלאה שטוף המח, הוא הגיבור האמיתי. ילד. ילד אכזר
וטיפש. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך ולאיזו מטרה. ובין שתי
טיפות זיעה הוא הביט בעיני ולחץ על הכפתור. מעניין אם אפגוש בו
אי שם בנצח. אולי בהודו. אני אהיה פיל והוא יהיה עכבר. ואני
אדרוך עליו, אללה אכבר.