קר לי... אני ממש קופאת מקור. ולא, לא בגלל החורף הקר.
לא בגלל הגשם הנוטף בחוזקה על חלוני וגורם לליבי לבהלה עם כל
טיפה.
קר לי כי ליבי קפוא. קפוא, ריק, חסר חום, חסר אהבה...

האחד שליבי היה שייך לו מזמן, השליך אותו לריצפה.
השליך ככה, בלי בושה, בלי צביטה, בלי רחמים.
השאיר את ליבי קופא מקור. עובר ימים קרים, סופות, סערות... אך
הוא... בשלו. לו חם, בזמן שלליבי, קפוא.
אף לא איש עצר כדי להביט, כדי להרגיש, רק כדי לשים את ליבי,
במקום חם יותר, לפחות לזמן מה.

תקופות, ליבי כבר חשב לרדת, לרדת אל הים, ולא להמשיך משם.
להפסיק את הקור הנורא, בלי דרך חזרה.

ואז... אז הרימו את ליבי, ניקו הוא מכל הקרח, שכיסה את הלב
הקפוא, ושמוהו במקום חם יותר, ליד ליבו של אחר.
שחימם... כמו שרק חלמתי. חום כזה לא ידע מימיו, ליבי.
והחום נמשך... ונמשך... וכל כך שמח! על החום הנפלא שבו הוא
זכה!
החל להלום ולפעום בחוזקה, מרוב השמחה, החום והאהבה.
וכל כך קיווה... אם רק יוכל להישאר שם לעד. אך לא קח רצה
הגורל.
ושוב, כמו חוזר הניגון, ליבי הושלך לתהום חשוכה. וידע שממנה
כבר לא יועף.

אז הפעם ויתר. על ההתחלה, ידע שאותו אף אחד לא יקח.
איבד תקוותו, לא חיכה שיחממו אותו.

וחדל מלפעום, ליבי הצח.