זוכר אני עתה את אותה דמעה
שביצבצה בזוית העין וזלגה באטיות
במורד לחיי הימנית היבשה.
אז ישבתי בפתח האוהל
בבוקר מדברי צונן וצלול
מתבונן בעדר קטן של צבאים
מדלגים מעל השיחים בערוץ נחל יבש.

מרגיש אני עתה דמעה
מבצבצת בזוית העין
עומדת לזלוג באטיות על לחיי הימנית היבשה
במסלול דומה לזו שבצבצה
יחד עם קרני השמש הראשונות
באותו בוקר יפהפה במדבר.

אז היתה זו דמעה של אושר עמוק ושקט
עתה זוהי דמעה של לאות ועצב.

ושתיהן כל אחת בזמנה
נבעו מאותו מעיין תת קרקעי
שתיהן נבעו מהמעמקים
שתיהן זלגו על לחיי
ושתיהן נספגו באדמה.

גם אני דמעה הנובעת מהמעמקים
עד שתספג באדמה.

רוצה אני להיות דמעה של אושר
לזלוג במורד לחייך היבשה
לחלוף על שפתייך וצווארך התמיר
להמחות באצבעותייך הארוכות
לשבור ולו קרן אור אחת
לשלל צבעים אל מול
עיניך היפות.