בפעם הראשונה אחרי כמה חודשים טובים, הרגשתי שאני צריך לצאת
ולנשום אוויר שהוא לא תל אביבי, ועל בסיס קבוע. ארזתי כמה
בגדים בתוך תיק, ועליתי על קו 20 שמגיע בדיוק עד הבית שלך, שזה
בעצם כמו בארץ אחרת, וקיצרתי תהליכים של חשיבה משותפת על מתי
נעבור לגור ביחד. כששמתי את הבגדים במדף שפינית לי בארון שלך,
הרגשתי את המחנק התל-אביבי עוזב אותי, ואוויר צלול מחוצלארץ
נכנס לריאות שלי וממלא אותי ברעננות. ואיזה כיף זה לאהוב אותך
ולהרגיש כמו זוג נשוי. וכמובן שמיד מתחילים כל הכינויים
הדביליים של קוקי, פופי, לולי ומושמוש, ומתכרבלים ביחד על הספה
מול עוד מהדורת חדשות, ונשכבים ביחד במיטה וקוראים עיתונים.
מכבים את האור, ושוב התנוחה לא נוחה, ומתהפכים, ומתהפכים שוב,
ושוב לא מוצאים את התנוחה האופטימלית. והנה, אנחנו, זוג נשוי
לתפארת, רק בלי נישואים, בלי החלטות גורליות, ובלי הגיל המתאים
לכניסה מתחת לחופה. ופתאום אנחנו חונקים אחד את השני באהבה,
אבל כנראה שזה עוד מוקדם מדי. בחוצלארץ הכל הולך לאט. אם היית
נחנקת מהרמת-גניות הזאת כמו שאני נחנקתי, והיית בורחת אל
החוצלארץ שלך בקו 20, אליי, אז אולי היינו אוהבים בלי לחנוק.
וככה, עם הגשם הראשון, השארתי לך פתק שאני חוזר הביתה, לתל
אביב, ושאת מוזמנת להצטרף. הלכתי בגשם עד התחנה, עליתי על קו
20, שילמתי בכסף קטן ואפילו לא הייתי צריך לקבל עודף. ניגבתי
מעליי את טיפות הגשם וחיכיתי לנחיתה בבית. כשעברנו את הגשר מעל
איילון בין רמת גן לתל אביב, בדיוק אז, הרגשתי יבש וחופשי בבת
אחת, וידעתי שוב להבדיל בין המחנק לאהבה. |