אני מרגישה כמו פצצה מתקתקת שעוד רגע הולכת להתפוצץ.
כל דבר קטן מעצבן אותי.
אני לא רוצה להוציא את העצבים שלי אף אחד אבל פה ושם אני
מצליחה עם הכישורים המיוחדים שלי להרוס עוד איזה השקפת עולם
נחמדה של מישהו עליי.
אפילו הצלצול של הטלפון מרתיח אותי.
בא לי כבר לבכות אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי אני מרגישה
שאני הולכת לאיבוד.
אני משתגעת.
מעניין איך כל פעם מחדש עולה לי לראש המילה הזאת ומיד השם שלו
צף לי במחשבות.
ואז הכל עובר.
אני נרגעת.
אבל אז אני מתחילה להיזכר בכל ה"בעיות" שיש לי איתו וכמה
מטומטמת אני ושוב אני מתעצבנת.
למה אני לא יכולה לעשות לפחות משהו אחד טוב??
כמה פתאטי זה נשמע.
אני כבר לא מכירה את עצמי.
פעם אני רוצה ככה פעם אני רוצה ככה.
אני כבר לא יודעת מה אני רוצה.
ושוב הטלפון מצלצל ומעלה לי את כל העצבים.
וכמובן שבאותו רגע גם המחשב נכבה לי והאינטרנט לא רוצה
להתחבר.
כמה צפוי.

לפחות יש אותו.
אם לא היה לי אותו אני לא רוצה לדעת מה היה קורה לי עכשיו.
אז כנראה שאני סתם לא מעריכה.
ואני סתם נותנת לדברים קטנים לשגע אותי.
מי אמר שהכל צריך ללכת בקצב של כולם?.
ומי אמר שצריך להקשיב לכל דבר שכולם אומרים?.
למה כולם חושבים שהם יכולים להגיד לי מה לעשות ואיך לפעול?.
זה הדבר הכי מציק בעולם.
אבל אני אהיה חכמה.
שיגידו מה שהם רוצים.
אני אחייך, אגיד "בסדר" ואתעלם.
זה לא החיים שלהם.
זה החיים שלי.