הנעליים השחורות היו זרוקות על הרצפה. הבגדים מפוזרים בכל
החדר. הספר פתוח על המיטה ולידו צלחת עם אוכל עליה. ברקע ניגנה
מוזיקה ישנה. "יסטרדיי" של הביטלז.
 אבל החדר היה ריק. ריק מרגשות, ממחשבות, מתחושות, מדיבורים,
מתכונות אנוש. אם החדר היה מלא בכל אלה אולי הנעליים לא היו
זרוקות על הרצפה. אולי.
מדי פעם החדר היה מתמלא בבת אחת. פעם ברגשות, אחר בדיבורים.
לפעמים בכל.

לפתע הם נכנסו אליו. שיכורים, ממוסטלים, מסריחים מסיגריות
ומחשיש נזרקו על המיטה והחלו להתמזמז. יד של גבר החלה לטפס על
חזה של אישה. וצלצול טלפון קורע את רעשי הנשיקות.

"הלו" הרימה את הטלפון, מתנשפת.
"היי".
מוזר איך מילה אחת שינתה את הכל. קפואה ונדהמת שאלה "מה אתה
רוצה?"
ניתוק.

"זה הוא" אמרה לו.
"מה הוא רוצה?" שאל.
"אם הייתי יודעת, לא הייתי נראית ככה, נכון?"

החדר, שהיה מלא לפני כן בדיבורים ובדברים אחרים, התרוקן לפתע.
כך הוא נעזב, ללא שום מחשבה שנייה.
מדי פעם הוא היה מנסה לחמם את עצמו, כי לא היה לו אף אחד
שיחמם אותו. בובת פרווה הייתה לפתע מגיעה אליו. משום מקום.
צחקוקים של ילדה קטנה. תמונות מלאות חיוכים. זיכרונות של עבר
שמח שהשתנה.