נכנסת שוב לדירה הריקה. עוצרת צעדיי, עוצרת נשימתי לשנייה,
מחדדת חושים. הברז שוב מטפטף. אלוהים יודע כמה כסף הוצאנו על
חשבון המים בגלל הברז הנורא הזה. והשותף הארור שלא מוודא.
ממשיכה. מסופקת.
האור אצלו בחדר דולק. שוב אומר לו כשיחזור שאור מעומעם זה לא
אור כבוי, ושנמאס לי לשלם על השטויות שלו. הוא יקרוץ וודאי
ויאמר שזה מה בנות אוהבות. הוא יודע.
מחליטה לעצור את כוננות הבדיקות השגרתית. הבטחתי לעצמי להיות
רגועה יותר. מכריחה את עצמי לחייך למראה. אני כמעט מחייכת באמת
כשאני רואה איזה אווילית אני נראית. גומת החן שהייתה לי פעם
בלחי שמאל נעלמה, הקמט שמתחיל מתחת לעיניים ונגמר אי שם לצד
המצח מעמיק. השיער דווקא מלא ברק. אולי העיקרון הטיפשי שלי
מימי התום שלא לצובעו לעולם. סוף סוף עקרון משתלם.
שוב שואלת את עצמי איך הגעתי לכאן, לדירה שכורה בלב ת"א, עם
שותף שלא מתבגר, עם עבודה שמדברת עתיד ותקועה בהווה, עם הורים
שלוחצים שאתחתן, ועם שנאה עצמית כה יוקדת. משהו כזה שמלהיט
אותי נגד אחרים, ומתסיס, וגורם לי להתהפך בלילה לצלילי תקליטים
ישנים.
עוצמת עיניים לרגע, מתמכרת לשקט.