קיבלתי אותך במתנה, יידך קטנטנות, עוטפות את גופך.
היית יצור זעיר, חדש בעולם, שקיבל את חייו במקרה.
עשיתי אותך בטעות, הטעות הכי טובה שעשיתי בחיי, הטעות שהגדירה
לי את המשך הדרך. שביל אחד מכאן, אין שום אפשרויות.
נסחפתי בערפל אחר ה"אביר הלבן". נסחפתי כעיוורת.
הוא השתמש בי לעצמו, לא חשב על האפשרות הגורלית. אז, אתה
נולדת. נולדת, והוא עזב.
אני אוהבת אותך. חשבתי גם אותו.
היה זה לילה קייצי ועיניו בישרו לי רק טוב. היה זה מתוק,
רומנטי חמים, אוהב. נישבענו שנישאר לעולמים יחד.
הפרת את השבועה.
לא חשבתי שתנטוש אותי כך. חשבתי שאפשר לסמוך עלייך! אתה שקרן!
הוא נולד. תמיד רצית בן.
גם אני לא הייתי מוכנה, אבל נתקעתי. טעיתי שגם אתה.
לה אין טפיל. החלטת שאיתה כדאי להשאר.
עזבת. נותרתי לבד.
אני אוהבת אותך, נשאר תמיד יחד. אני אהיה הראשונה שאשמע אותך
מוציא מילה ומשפט מפיך הקטן.
אני אשמור עלייך, בתקווה שהוא יחזור. |