אני חושב שהגעתי לגיהנום. וזה די מוזר כי אין פה להבות שורפות
או שטנים עם קרניים וקילשונים, והסביבה אפילו די דומה
לתל-אביב, ובכל זאת אני די בטוח שהתעוררתי הבוקר לגיהנום.
הכל מסביב נראה מוכר, הבית, המיטה, הטלוויזיה, השמיכה - הכל.
רק שאני לבד. אין אף-אחד מסביב. יצאתי החוצה וכל הרחובות
ריקים. אין אוטובוסים, אין צפירות, אין אנשים. כלום. ריק.
אין חתולים, אין מוכרים בחנויות, בעצם כשאני מסתכל ממש טוב,
אין חנויות בכלל, הכל נראה כמו תפאורה שמישהו התחיל לבנות והיה
חייב לרוץ לאן-שהוא והשאיר את הכל ככה, באמצע.
אני הולך במה שהיו פעם רחובות, מסתכל במה שהיו פעם חלונות
הראווה, מריח את ריח המאפיות - כי זה מה שנשאר כשאין מאפיות,
רק הריח.
הלכתי לים -  ריק. דיזינגוף סנטר - ריק. בתי הקולנוע ריקים.
כלום. אמרתי לכם גיהנום.

מרוב לחץ, חשבתי שהרעיון הטוב ביותר יהיה לחזור לישון ולהתעורר
מחדש בעולם המוכר. רצתי הביתה בכבישים הריקים, בין חנויות
הנעליים והבגדים הריקות, עליתי במדרגות הריקות ונכנסתי למיטה
הריקה שלי. עצמתי עיניים ונרדמתי.

עכשיו אני פה. אני לא ממש יודע איפה זה. אני רק יודע שאני מרחף
מעליכם, רואה הכל מלמעלה, ממש מגבוה - ומכאן אתם נראים מאוד
קטנים. הבעיות הענקיות שלכם נראות מכאן בגודל של ראש של סיכה,
הדוגמנית עם הציצים המדהימים נראית מפה כמו זבוב כלוא בתא
קטן.
את הטלוויזיה, מרכז החיים שלכם, בכלל לא רואים מפה, היא פשוט
קטנה מדי.
אני לא יודע כמה זמן נגזר עליי להמשיך ולרחף מעליכם, אני רק
יודע שכשאני אחזור אני אפתח לדוגמנית את החלון שתעוף החוצה,
מסכנה היא חיה בכלא.
עד אז, תמסרו ד"ש שם למטה ותזרקו איזה לחמניה, הריח של המאפיות
משגע אותי.