אמש, ישבתי לי בבית על המיטה החמה, מכורבלת לי בשמיכת צמר
נעימה למגע.
ניסיתי לכתוב משהו, סיפור או לפחות שיר.
ישבתי ניסיתי לחשוב, התרכזתי נורא.
ולא היה לי כלום, לא שיר, לא סיפור ואפילו לא השראה.
פעם, כשלא היה לי רעיון, הייתי יושבת ושומעת מוסיקה, המוסיקה
הייתה מחדירה בי רוח חיים.
המוסיקה עוררה בי את כל המחשבות שמזמן נרדמו, אחחח...
המוסיקה.
שלשום, כשנכנסתי הביתה, לא האמנתי למראה עיניי.
דם, בכל מקום, לאן שלא תלכי, לאן שלא תסתכלי, את תראי דם.
קפאתי במקומי, מחשבות החלו לרוץ במוחי:
מה קרה כאן?!
איפה אימא, אבא?!
איפה אחים שלי ?!
איפה כולם?!
האם הם עזבו אותי ?!
חשבתי מה היה קורה אם גם אני הייתי באותו זמן ובאותו מקום?!
חשבתי על הדבר הכי לא צפוי, חשבתי לעצמי, עכשיו יש לי השראה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.