[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי קאופמן
/
מדרגות לשעת חירום

יום אחד, כשהייתי בערך בן שלוש, קיבלה אימי שיחת טלפון מגברת
צימר, השכנה מהקומה השניה, שבעלה המנומס הרברט היה תמיד ממתין
ברחוב עד שיסתיים ביקור ידיד המשפחה, מר פרח, שנודע בחיבתו
לגברת צימר.

בעוד הן משוחחות, נתקלה אימי במבטו הביקורתי של אבי. אבא היה
סבור לתומו שטלפון הוא מכשיר המיועד להודעות, לא לשיחות.
ומכיוון שכך, קטעה אמי את השיחה הנעימה, הניחה את השפופרת
במקומה, ביקשה מאבי שישגיח שלא אפול מן המיטה וירדה לקומה
השניה כדי להמשיך את השיחה פנים אל פנים.

אבי, שהיה איש מלא כוונות טובות, ניסה להתמודד עם הבלתי אפשרי.
לקרוא את עיתון הבוקר בעיון ובו-זמנית להשגיח עלי. זמן מה עמד
במשימה הכפולה שנטל על עצמו, עד שקול חבטה עמומה הפנה את תשומת
ליבו לעובדה המצערת שכבר נמצאתי מוטל על הרצפה. באותו רגע שכח
אבי את כללי התקשורת החמורים אותם אכף קודם כל על עצמו, התקשר
לקומה השניה והזעיק את אימא. יחד בדקו אותי שעה ארוכה מכף רגל
ועד ראש ולא גילו אלא את מה שנראה להם כפזילה קלה ובכך החמיצו
את ההזדמנות להבחין בראשית התפתחותה של השקפת עולם יוצאת דופן.


בבית החולים "דנציגר", נותחתי בידיו האמונות של הפרופסור
שטיין. כפיצוי על הסבל שנגרם לי קיבלתי תלת-אופן, קופת חיסכון
עשוייה חרס ומטבע בדיל של 25 פרוטות, ששולשלה לקופתי בגאווה
ע"י הגברת צימר, נוכח פני אימי המסמיקות, המשתאות והאומרות "כל
כך הרבה ?"
כמו כן ניתן לומר שהניתוח הצליח, לפחות לדעתו של הפרופסור.

מכיוון שהמשכתי לפזול, נלקחתי על-ידי הורי המסורים לטיפול
ולתרגול אצל מאמנת הפוזלים. הייתה זו אישה גבוהה וחמורת סבר,
צרודה מרוב עישון סיגריות נלסון בלי פילטר, שגרה קומה מעל
גלריה קלצ'קין. היה לה כסא של פסנתרנים שנדרשו לו סיבובים רבים
מדי כדי להביא אותי לגובה פני-השולחן, עליו הייתה מונחת קופסה
שחורה גדולה ובה שני אשנבי-הצצה, בהם הייתי אמור להציץ ולדווח
על המתרחש.

באשנב הימני, היה סדרת שקופיות ובה חייל ממשמר המלכה אליזבט.
איש גבוה עם כובע פרווה ענק לראשו, איש מסור שעומד דום 24 שעות
ביממה ואינו מניד עפעף גם אם נרדם בעמידה ואפילו אם ציפור
חרבנה על ראשו (כמו שראיתי פעם במדור 'זוטות' של 'הארץ
שלנו').
באשנב השמאלי ראיתי בודקה, כלומר סוכת משמר, השייכת מן הסתם
לחייל מצד ימין. תרגול הפזילה נועד להביא את החייל מצד ימין
לתוך הסוכה משמאל. זה לא היה פשוט, אך לעומת זאת זה גם לא היה
מרתק.

סדרת השקופיות השניה הייתה ידידותית יותר. בחור-ההצצה הימני
הופיע כלב ים עליז ומחודד חרטום ובשמאלי - כדור משחק של ילדים,
עשוי פלחים של ניילון: צהוב, אדום, כחול, ירוק, כתום ולבן. כאן
נועד התרגול להביא את הכדור אל קצה אפו של כלב הים. או להפך.





יום אחד, בדרכנו אל מאמנת הפוזלים, התנגש נהג נמהר במכוניתנו.
אבא צעק. אני בכיתי, אך מאמנת הפוזלים לא התרגשה והעלתה אותי
כמו קורבן-תמיד על המזבח, וכמו תמיד המתינו לי בסבלנות אין קץ,
הכלב-ים והכדור הצבעוני.

"אתה רואה את הכדור?"
שתיקה.
"אתה רואה את הכדור, מיקי?"
שתיקה.
"איפה הכדור, מיקי'לה?..."
שתיקה.
"איפה הכדור, מיקי'לה?!!.."
ואז, בבת אחת, שאגתי לתוך אוזניה הלא-מאמינות:
"בתחת שלך!!!"





כסא הפסנתרנים הוברג כלפי מטה במהירות. אימא ואני נדרשנו לעזוב
את המקום ללא שהיות. אימא עוד התחננה על נפשותינו וביקשה
ממאמנת הפוזלים לנסות ולראות את הדברים מנקודת מבטו של ילד
פוזל, אבל כלום לא עזר. גורשנו מהגן ועד היום איני יודע מה עלה
בגורלו של הכלב-ים ולהיכן נעלם הכדור.

מעז יצא מתוק.
הורי מצאו את דוקטור פולישוק. אופטומטריסט שכבר נודע
בהצלחותיו, אף עם מקרים קשים ממני. הקליניקה שכנה
באלנבי-פינת-נחלת-בנימין, בקומה השלישית מעל חנות הנעליים
"פיל", וגם הוא היה שמן וגדול. דוקטור פולישוק היה אדם חביב
וטוב לב שהסתכל לי בעיניים ונתן לי בולים של נשיאים אמריקאיים.
בכל ביקור קבלתי נשיא אחר, החל בוושינגטון הנפוץ וכלה
במק-קינלי ובמונרו הנדירים. האם גם פרנקלין היה נשיא? דיוקנו
התנוסס על בול, של 31/2 סנט כמדומני, ובכל מקרה היה בו צורך
חיוני להשלמת הסדרה. וכך בשמחה ובעניין, פזלתי כרצונו של
דוקטור פולישוק מימין לשמאל ומשמאל לימין ולכל כיוון שבו חפץ.

לכל דבר טוב מגיע סוף, למרבה הצער. גם לנשיאי ארצות הברית. אך
כשהקיץ עליהם הקץ הבלתי-נמנע, כבר פזלתי לכיוון אחר, נועז
ומרתק הרבה יותר. היו אלה המדרגות לשעת חירום אשר טיפסו מן
החצר האחורית שברחוב נחלת בנימין, עד לפתחי החרום בכל שלושת
קומותיו של הבניין הענקי. אני לא זוכר באיזו דרך נס גיליתי
אותן, אך משהתגלו לי, שוב לא הייתי מוכן לעלות לדוקטורפולישוק
בשום נתיב אחר.





צריך להבין את זה. באותם ימים רחוקים, היו חברי מתגלצ'ים על
מעקות משומנים, בחדרי מדרגות טחובים ואפלים. אני לעומתם, הייתי
מרחף כמו אסטרונאוט בין שמים לארץ, ימים רבים לפני שיורי
גאגארין נשלח לחלל. בתום לב וללא כוונות זדון שאלתי אם נוכל
לבקר את הדוקטור פולישוק לעתים תכופות יותר ואולי אפילו מדי
יום. אמא הסכימה ואפילו נאותה לרחף יחד אתי בחלל ובלבד שפזילתי
תחלוף מן העולם. הפזילה, כמדומני, נותרה עד היום, אך לצידה
התפתחה סטיה נוספת.

בגיל 11 כבר כבשתי את מדרגות החירום של בית אל-על.
בגיל 16 טיפסתי את כל-בו שלום מבחוץ עד שקראו למשטרה.
טיולי הראשון לחוץ לארץ התחיל והסתיים בכיבוש רגלי של מגדל
אייפל. אחר-כך באו עוד:
כנסיית סנט פול בלונדון, הנוטרדם בפריס, האמפייר סטייט בילדינג
בניו-יורק ועוד שניים שלושה גרמי מעלות המוליכים אל מקדשי
האינקה במכסיקו.
אלה היו שיאים ששוב לא יחזרו.

לפני מספר ימים נעורו בי געגועים לראשית הדרך.
ירדתי במעלית, הסתובבתי קצת בגורדון, עשיתי אצבע משולשת לחלון
של מאמנת-הפוזלים ולקחתי טקסי למוגרבי. חייכתי לעברם של גדולי
האומה שניבטו אלי מחלון הראווה של צלמנייה "פרי-אור", והמשכתי
הלאה לכיכר מגן-דויד. לחרדתי גיליתי שחנות הנעליים פיל הייתה
כלא הייתה. מיהרתי אל החצר האחורית בנחלת בנימין ורווח לי.
הווספה החלודה, שהייתה חלודה כבר אז, עדיין רבצה לפתחן של
המדרגות לשעת חירום, ואלה, כדרכן, המשיכו להוביל, בין שמים
לארץ, אל הקומה השלישית.

עליתי. כמו תמיד. ובקומה השלישית נכנסתי פנימה. המסדרון
האפלולי היה מואר כמו אז באותן נורות חלביות של 40 ואט, אשר
הפיצו אור קלוש. בתדהמה ובצער, נתקעתי לפני דלתו של רואה
החשבון זילכה, שהתגלתה לי בדיוק במקום שבו הייתה צריכה להיות
דלתו של הדוקטו פולישוק.
מלא דכדוך עשיתי את דרכי למטה והפעם דרך חדר המדרגות הפנימי,
הדל והמעופש. כשהגעתי לקומה הראשונה, הוכיתי בסנוורים. שלט
ניאון ענקי, הכריז מקצה המסדרון ועד קצהו, באותיות אופטומטריסט
ענקיות:

                         פרופ. י. פולישוק ובניו
                                  מרפאה אופטומטריסטית לראיה
נכוחה ומקיפה בע"מ



התקרבתי אל הפתח.
קיר זכוכית ענק הפריד ביני לבין גן-העדן האבוד. לעיני הפוזלות
נגלה אולם קבלה מפואר, מרופד בשטיח איכותי, צפוף מאד, צבעוני
מאד ורך מאד.
התקרבתי עוד קצת.
על קצות בהונותי.
קיר הזכוכית נפתח מאליו, בלחישת נחש ארסית וחרישית. נשאבתי
פנימה ומצאתי את עצמי מול מריל סטריפ, קנדיס ברגן ושר - שלושתן
באשה אחת שהייתה כל מה שתמיד חלמתי עליו או אם אפשר לומר כך,
כל מה שתמיד פזלתי אליו.


"אדוני?"

-כן. מה... לא.

"אדוני, את מי אתה מחפש?"

-אה... באתי לבקר את דוקטור פולישוק...

"פרופסור פולישוק..."

-אה... כן... סליחה,לא ידעתי.

"ומי אתה בבקשה?"

-אני? הוא טיפל בי פעם וגם נתן לי הרבה בולים, קוראים לי
מיקי.

ואז נתנה בי מריל מבט שכבר ראיתי באיזה סרט, מבט שהפך בהדרגה
אך בעקביות, ממבט נעים  -   למאשים. דמותה של קנדיס נמוגה
ובמקומה הופיעה שר, בעצם לא שר...  עדיין לא זיהיתי את הדמות
אבל לא יכולתי שלא לזהות את הקול התקיף והצרוד מרוב סיגריות:

"ואיפה הכדור מיקי'לה?"...                                  
   







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שרוצה-
מוצא


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/12/03 15:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי קאופמן

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה