"אם גנבתי לך את החשק לצחוק או לבכות , אני באמת מצטער.
את אדם יפה, זה לא מגיע לך יש בך חוכמה שמספיקה לשנינו.
את ראית הכל כל כך נכון, הקירות רעדו שדיברת או יה

את קמה בבוקר בלעדי, שוטפת פנים רעננה הרבה דברים עוברים בראש
את זה את שומרת לעצמך. מעיפה מבט אל המראה ,שמה על עצמך שמלה.
ראי ראי שעל הקיר - מי הכי יפה?
אל תשאלי מה שעובר עלי..."

היא עצרה.
"לא אשאל" אמרה. וקמה בעצבנות.
היא ניגשה אל שולחן הכתיבה שלה והוציאה את לוח השנה.
"עוד יום עבר. יופי. רק עוד 1,897 ימים" היא דיברה אל עצמה
בזמן שהורידה את החזייה ובקלילות עברה לכותנת לילה מלוכלכת
ובלויה.
היא נשכבה לישון.
בבוקר היא הדליקה את הרדיו.
"לפעמים נפגשים ברחוב או אצלך מדברים שותים כוס תה
שימי לב יחסי המין הופכים טובים כשאין קרבה
נתרחק, נתפוס מהצד, נחייה חיים יותר פשוטים.
אני רואה אותך, תסתכלי עלי. תסתכלי עלי
אל תשאלי מה שעובר עלי..."

"לא... לא שוב... נמאס לך ממך שיר מזדיין...! אתה עושה לי את
זה דווקא! אני שונאת אותך!"
היא לקחה את הרדיו וזרקה אותו מהחלון. עוד בנפילה יכלה לשמוע
את המנגינה. ואז הוא נפל. וסוף סוף זה הפסיק.
"עכשיו למדת לא להתעסק איתי אה?"
היא חייכה וצחקה. צחוק קצת מרושע.

בעבודה, כולם הסתכלו עליה מוזר.
"נמאס לי כבר מהעבודה המזורגגת הזאת" לחשה לעצמה כשנכנסה
ונתקלה במיליוני מבטים צרי עיניים. מבטים משועממים, מבטים
מעבירי ביקורת. ביקורת שאכן תעבור בהפסקת הקפה.
היא תמיד הייתה מהאנשים האלה שהסתכלו עליהם מוזר. עוד מהגן
הייתה הילדה היחידה שלא אהבה את חני נחמיאס, פעם אחת כשכולם
ראו תוכנית עם חני נחמיאס ושמחו וצחקו, היא עמדה בצד ודיברה אל
עצמה. היא בדיוק סיפרה לעצמה כמה שחני נחמיאס זה איכסה כשמיכאל
- הילד הג'ינג'י ראה אותה. הוא התחיל לצעוק עליה. ואמר שהוא לא
יחזיר לה את הדובי עד שהיא לא מודה שחני נחמיאס זה לא איכסה
ושהיא בעצמה איכסה. מה לעשות? היא מאוד אהבה את הדובי הזה.
בסוף כתה ו' בטקס סיום, המורה ביקשה לבוא עם חולצות שחורות
בשביל לרקוד איזה ריקוד.
היא שכחה, ובטעות באה עם סגולה. אז המורה שמה אותה בתור זאת
שאומרת ש"הקהל מתבקש לקום לשירת התקווה". היא מאוד התרגשה.
וכשעלתה בטעות התבלבלה ואמרה "הקהל מתבקש לקום לשירת התקרה"
כולם צחקו עליה ובזמן שהיא עמדה שם על הבמה כשברקע התנגן לו
שיר התקווה. היא בכתה - מאז היא שונאת את ההימנון.
אם היא זוכרת נכון, זה היה בכתה י"א כשהיא נתפסה מדברת אל עצמה
בשירותים. דווקא בתקופת התיכון עד לאותו רגע, הלך לה לא רע.
היא הלכה לפסיכולוג והוא אמר לה שלדבר אל עצמה בציבור -"זה לא
תמיד הכי יעיל לצורך רכישת חברים. את מבינה יקירה? יש אנשים
שזה קצת... איך אני אגיד... מממ... מפחיד אותם" ובאמת. היא
הפסיקה לדבר אל עצמה בציבור. ולא רק שהיא יצרה לעצמה כמה
חברים, היחסים שלה עם עצמה גם השתפרו. כי היה לה זמן להתגעגע
לשיחות האלה איתה.
באותו יום, היא פשוט לא יכלה יותר. היא בדיוק תפסה את מיכאל -
הילד הבלונדיני שהיה חבר שלה, מתנשק במקלט עם רותי מחמש
יחידות. היא כל כך התעצבנה עד שהיא רצה לשירותים והתחילה לצרוח
אל עצמה בקולי קולות. היא הרסה את כל שירותי הבנות ופשוט
התחילה להשתגע. זה היה ההתקף הרציני הראשון שלה. מיכאל אפילו
לא ניגש לדבר איתה, כי אחרי השמועות שהופצו עליה בבית ספר -
אפילו עצמה הפסיקה את הקשר לזמן מה, אבל היא חזרה מאוחר יותר
כשהיא התחננה בפני עצמה שתחזור- כי קשה לה בלעדיה.

היא קמה. "מספיק עם התקפי הנוסטלגיה האלה" אמרה לעצמה. ועצמה
אמרה כתגובה שזאת היא שבכלל התחילה עם התקפי הנוסטלגיה. והיא
הפעם שתקה. כי היא לא ממש זכרה.

בערב, הטלפון צלצל. זה היה הוא. הוא היה היחיד שהיה שם בשבילה.
חוץ מעצמה כמובן.
הוא ביקש ממנה להיפגש. והיא הסכימה, למרות שעצמה קצת התנגדה -
"אחרי מה שקרה פעם קודמת?! את עדיין רוצה ללכת?"
"את סתם מקנאה" היא אמרה לה כתגובה.
ועצמה שתקה. ספק שוללת,ספק מסכימה.

כשהם נפגשו, הוא נתן לה נשיקה בלחי. והזמין לה קפוצי'נו - "עם
שניים סוכר כן?"
"אחד. אני מנסה לשמור"
"שקרנית" לחשה עצמה להיא.
היא קיוותה שהוא לא שמע את זה.
"אמרת משהו?" שאל בתמימות.
"אני? לא לא".

הם דיברו וצחקו. ועצמה שתקה. אבל היא? היא דיברה ודיברה. וסוף
סוף הכל היה טוב.
הוא הניח את היד שלו עליה.
"אני יודע שאת צריכה אותי. וגם אני צריך אותך"
"או... כל כך התגעגעתי אליך!"
היא כל כך שמחה. יש לה הזדמנות לחיות חיים נורמלים. הוא והיא.

פתאום הוא התחיל לדבר מוזר
"אם גנבתי לך את החשק לצחוק או לבכות, אני באמת מצטער
את אדם יפה, זה לא מגיע לך יש בך חוכמה ש..."

היא נהיתה אדומה. היד שלה התחילה לרעוד מכעס. "איך הוא מעז?!"
חשבה לעצמה.

"אהה כן?!?!?! ובטח... גם לא לשאול מה עובר עליך אה?"

"באמת עדיף שלא. עובר עלי כל כך הרבה בזמן האחרון. בקיצור. אני
מקווה שהבנת מה ניסיתי להגיד".

"יש לך מזל, שאתה לא איזה רדיו קטן שאפשר לזרוק אותו למטה. אל
תתקשר אלי, אל תדבר אלי. שמוק".
היא אמרה בכעס, שפכה עליו את הקפוצ'ינו עם אחד סוכר ויצאה
בכעס.

עצמה שמחה.

היא מחקה עוד יום ביומן. "עוד קצת... אל תדאגי"

כעבור 1,896 ימים היא חייכה חיוך גדול.

באותו יום. היא הוציאה את המכונה המיוחדת, שהכינה מזמן. עוד
כשרק ראתה את רותי מחמש יחידות מפלרטטת עם מיכאל. באותו היום
היא הרגישה. היא ידעה. שרק עצמה תוכל אי פעם להבין אותה, רק
היא יכולה לשנוא את השיר הזה, ורק היא - יכולה לתעב את חני
נחמיאס בלי ממש לדעת למה.
היא נכנסה למכונה. מתרגשת.
כשיצאה. היא חיבקה את עצמה.
"מהיום זה רק שתינו" אמרה לעצמה.
ועצמה שהייתה עכשיו כבר גוף אחר לגמרי אמרה
"תמיד היינו רק שתינו"

הן ניסו ללכת לישון. אבל הייתה רק כותנת אחת.