צליל בתו מאוד גבוה.
יושבת על הכסא החורק שעשוי מעץ בצבע חום ישן מבריק מלכה בחדר,
מתבוננת.
מסתכלת על הגשם שבחוץ, ברקים חולפים לפעמים ומסנוורים, אבל שום
עפעף לא ממצמץ.
ממשיכה לבהות בגשם הנופל לו כל כך מהר ונחתך ברגע שהחלון חותך
את השדה ראייה שלה כדי להמשיך לראות את אותן הטיפות נופלות
ומתנפצות הישר לתוך האדמה הקרה.
קר לה. וגם ברור לה למה.
מין קור כזה שאי אפשר לכסות בעזרת שכבות של בדים, קור שלא
מתבטא בצורה החיצונית, אלא נובע מבפנים. מין קור כזה שלא נועד
לעשות שום דבר מלבד לחלחל לתוך מוחה סוגים שונים של מחשבות
אומללות ורגעים כואבים שרצו כמו סרטים בעיניה.
ממשיכה להתבונן, לא יודעת אם להגיד די, להפסיק את הכל ולהמשיך
בשגרת חייה. ממשיכה לראות את אותן הטיפות שנופלות ומתחילה
ליפול ביחד איתן, מנסה להכנס להרגשה שהיא אותה טיפה שבוהה בה
עכשיו, ומדמיינת איך זה ליפול מהר ולהחבט כה חזק באדמה הקשה,
להתנפץ למיליון חלקיקים.
רואה את העצים מאחורי הטיפות, מרחפים להם בעזרת הרוח, מוענים
כי מובלים בעזרת משהו אחר, חזק מהם, בלי שום טיפה של התערבות
ורצון מצידם. נמשכים בחוזקה, לצד ימין, לצד שמאל, כמו עבדים של
כוחות השמיים, כמו אישה שנאנסת ומותרת בלי נשמה, נותנת לחיים
להובילה מבלי שום התערבות או רצון.
נזכרת.
נזכרת בהתמודדות היומיומית שלה וכיצד הייתה רוצה להנציח את
הרגעים הכואבים האלה, כי אז לפחות הייתה יכולה להשאר לבד, כך,
מבלי להחליט החלטות ייסוריות.

הגשם מתחזק. הצליל הגבוה עדיין שם, מתחזק ומתערבב לו עם הגשם
שמוטח בחוזקה על החלון שלה.
מפסיקה להסתכל על הגשם, ועכשיו רק שומעת את הצלילים של הגשם
והעצים הבאים מבחוץ, ואת השקט, השקט הכה חזק שיש בפנים עד כדי
כך שיכולה לשמוע את אותו צליל גבוה מחריש האוזניים. שמה את
רגלייה על הכסא, צמודות לבטנה ולחזה שלה. עדיין מאוד קר.
מריצה את הזמן קצת אחורה בראש, ובינתיים בוחנת את כפות הידיים
שלה. מסתכלת על כל הקווים ותוהה אם יש בהם משמעות, אם יש במשפט
- כל קו מציין ארוע בחיים -  איזשהו הגיון, ואם כך, מחפשת את
הקו הארוך ביותר, המשמעותי ביותר- אולי הוא יגלה לה משהו שהיא
לא יודעת.
מוצאת את אותו קו, ובוחנת אותו לכל אורכו, לא רואה שום כאב
בקו, אלא סתם קו שמשתרך לאורך כף היד הפנימית.
מסתכלת עמוק יותר.
מתחילה לשים לב, שלאורך הקו הזה יש כל מיני קווים עמוקים
שחוצים אותו, ואחד מהם חוצה אותו בצורה משמעותית, הוא זה שנמצא
בסוף הקו הארוך.
תוהה אם זה הקו שלהם.
ממשיכה לבהות באותו קו חוצה, שובר, מסיים, כאשר פתאום קמה
בבהלה לתוך צרחותיה של אמא האומרות לה ללכת לבית הספר, אבל
בעצם באמת אומרות לה, להתמודד עם המציאות כפי שהיא.