עוד מעט עולים לבמה, כולם מתוחים קצת, פעם ראשונה בצרפת, קשה
לחזות את הקהל המקומי. עוד מעט להקת החימום תסתיים, אנחנו נעלה
לבמה מחייכים וכהרגלנו נאמר "לילה טוב פריס" רק בצרפתית, אני
כבר רואה את הציוד שלנו מחכה על הבמה, לוקחת עוד שלוק מבקבוק
המים עם לימון, בולעת באיטיות וחושבת על לפני חמש שנים, כשעוד
עבדתי שם בתל אביב, כל יום מאחד עד שבע וחלמתי רק על היום הזה.


אני בודקת פעם אחרונה את עצמי במראה, לא רוצה לתת לעיתונים
סיבה לכתוב עלי שטויות, נזכרתי בפעם הראשונה שעשינו חזרות, איך
רעדתי מהתרגשות, בטח נשמענו זוועה. חשבתי על הפעם הראשונה שלנו
באולפן הקלטות, על המפיק המוסיקלי של האולפן שנורא התרשם
מהסגנון, על הריב שהיה לנו על התמונה שתלך על האלבום, התפשרנו
על ציור שחברה שלי ציירה, חשבנו שזה מיוחד מאד.

אנחנו עולים לבמה, הקהל כהרגלו משתולל, כל מילה שאני מוציאה
מהפה הם צורחים יותר, מישהו זורק ורד על הבמה בזווית עין אני
שמה לב שהשם של המתופף כתוב על הפתק ומחייכת. זוכרת את
המעריצות הראשונות, חבורה של ילדות שחשבו שכל מה שעשינו היה כל
כך "מגניב" סתם ניסינו לעשות עליהם רושם כי זה היה קל מדי...
עוד שיר עובר כבר כמעט אמצע ההופעה, מתחיל לרדת קצת גשם, אני
שוב חוזרת אחורה לזמן שהופענו בפאבים מסכנים, כמה נהננו,
התקופה הכי טובה שהייתה לי אולי כל החיים. אחרי ההופעה, אנחנו
מלאים אדרנלין, יורדים לפאב מקומי לשתות בירה, לזכר זמנים שלא
יחזרו, לזכר האלמוניות. מספיקים בקושי לגימה מהבירה וכבר
מעריצים רודפים אחרינו ושומרי הראש מבריחים אותנו למלון.

לילה, אני מחובקת בבובת הקוף הישנה שלי, מתגעגעת הביתה נורא,
לחברים, לאווירה. נרדמת ומתעוררת מחדש, בבית שלי, שומעת את
הכלבה מנסה לצאת מהדלת של החדר ומחייכת, יודעת שאני סוף סוף
בבית.