רחובות העיר חלפו במהירות תחת גלגלי אופניה. הרוח החיתה את
גופה המזיע, ונופי העיר הישנה והאפורה חלפו לצידה. היא אהבה כל
דבר בעיר הזו. היא אהבה את האווירה והשקט של שבת בבוקר, אחרי
שכולם חזרו מאוחר מבילויי יום שישי. אהבה את הים הכחול שנפרש
לרגליה בקצה הרחוב.
המשיכה לדווש במרץ כאילו רגליה פועלות כמכונה משומנת היטב
שאינה צורכת כל אנרגיה להפעלתה.
הנופים לנגד עיניה השתנו, אך היא המשיכה לראות תמונה אחת בעיני
רוחה. את אותה תמונה על הקלף, אישה בספינה שגבה מופנה אל
המביט. את יוצאת לדרך חדשה, אמרה לה חברתה שפירשה את הקלף
שהוציאה.

היא לא הייתה מאמינה גדולה בקלפים. חשבה שזו אמונה שמגשימה את
עצמה. לא הבינה למה פתחה אותם אתמול בערב. הקלף הזה היה חזק
ממנה.
"יוצאת לדרך חדשה" חשבה לעצמה. איזו דרך באיזה תחום. כבר תקופה
ארוכה היא מרגישה כאילו נטשה עולם מוכר וטוב, ויצאה לדרך שסופה
לא נודע. לא הדרך המקובלת בקרב משפחתה וחבריה.
הרגישה כאילו כל פעם היא נאחזת בקצה חוט אחר, ומנסה להיתלות
עליו ולהתיר את סבך חייה בעזרתו.

רגליה הובילו אותה אל הרחוב שבו הוא גר. ליבה נצבט, אך היא
ידעה שעליה להמשיך הלאה. היא לא יכולה להיתלות יותר בתקווה.
דיוושה מהר יותר כדי להתרחק. לצאת לדרך חדשה הבינה ולא שמה לב
לעיניים שהביטו מהחלון על גבה המתרחק.