"סליחה, מה השעה?".
דנה הקיצה מחלומותיה והביטה מעליה. היא ראתה גבר צעיר רוכן מעל
שולחנה. "מה?" שאלה. "סליחה, מה השעה?" חזר הגבר. היא ענתה
בקוצר רוח וחזרה לבהות במסך המחשב.
היה זה יום חמישי, מה שאומר שמחר לא תעבוד. איך שהיא צריכה את
החופש הזה. נמאס לה. נמאס! כל בוקר לקום בשש וחצי, להגיע
למשרד, להתיישב מול המחשב, לענות לטלפונים שלא נגמרים, לחטוף
צעקות מהבוס על זה שהיא שמה את אמא שלו על המתנה בזמן שהיה
בישיבה, להכין לו קפה שחור עם שתים סוכרזית, לצאת להפסקת
צהרים, לחזור, להדפיס מכתבים, להזמין לבן זונה הזה עם הכרס
שמשלם לה משכורת כרטיסים למשחק העונה של מכבי, להתקשר לאשתו,
להגיד לה שהוא יאחר לארוחת ערב כי החוזה של הגולדמנים שהיה
אמור להיות לאתמול התעכב, להדפיס...
די!! די!! דאאאי!! כמה אפשר לסבול את זה?! מה היא עשתה כל כך
רע בגלגול הקודם שמגיע לה לסבול ככה?
דווקא היה די חמוד ההוא בלי השעון. חבל שהיא היתה כל כך לא
נחמדה. אבל כאילו שהיה יוצא מזה משהו.
אף פעם לא היה לה מזל עם גברים. היא תמיד השיגה את מי שרצתה.
בחורה מושכת בת עשרים ושש, למה שלא תצליח? הבעיה היתה לשמור
עליהם. תמיד הם התגלו כבהמות גסות שלא אכפת להם משום דבר חוץ
מעצמם, או שהם סתם היו משעממים.
היא נזכרה באיתמר. הגבר המושלם. נראה טוב, מרוויח לא רע, והוא
תמיד ידע איך להצחיק אותה ולגרום לה להרגיש טוב. הקטע הוא
שתמיד היתה לו בעיה קטנה, ולא רצינית, לזכור איך קוראים לה.
היה לו קשה לזכור שם פשוט כמו 'דנה'. בחייאת רבאק, איך אפשר
לשכוח שם כמו דנה? מילא אם היו קוראים לה אזמרלדה דה לה פוארו
או משהו בסגנון, אבל 'דנה'?
והיה גם את יובל, שתמיד נתן לה הרגשה שהוא אף פעם לא עבר את
גיל עשר. הוא היה נורא גאה בפרצופים המוזרים שהוא יכל לעשות.
כאילו מה? תגדל קצת. חוץ מזה הוא גם היה מפונק בצורה
קטסטרופלית. הבן אדם בן עשרים וחמש והוא לא מסוגל אפילו להכין
לעצמו ארוחת בוקר. הוא פשוט לא יודע איך.
א'קיצר, המצב בקרשים. היו עוד הרבה, וכולם אפילו יותר גרועים.
אז היא פשוט התייאשה. הפסיקה אפילו לנסות. שקעה לה בשגרה של
לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לחטוף צעקות מהבוס ולחזור הביתה.
בהתחלה זה עוד היה סביר. היא אפילו נהנתה. יש מין קסם כזה
בשגרה. בחיים בלי הפתעות. אבל זה לא זה. שגרה זה כמו לשים את
החיים על המתנה. בהתחלה הכל סבבה, אבל אחרי כמה זמן המוסיקה
הופכת ליותר ויותר מעצבנת, ובא לך לדפוק את השפופרת של הטלפון
בקיר.
ובדיוק בגלל זה טוב שמחר יום שישי. ביום שישי השגרה נשברת.
ביום שישי היא לא צריכה לקום, ללכת לעבודה, ללכת לעבודה, לחטוף
צעקות ולחזור הביתה. ביום שישי היא אדון לעצמה.
אבל מחר הוא לא סתם יום שישי. מחר היא החליטה לעשות משהו שונה.
מחר היא תהפוך ממזכירה צנועה במשרד עו"ד מכובד, לשפנפנת בארים
זנותית שתפלרטט עם כל דבר שזז ותשתה משקאות אקזוטיים. או שאולי
היא תלך לאיזה מסיבת אנדרגראונד של טכנו קשה ותיקח סמים. היא
תרקוד כל הלילה בטירוף, עד שהיא לא תצליח לעמוד על הרגלים כל
השבוע שאחרי.
או ש... מי יודע, אולי היא תלך להופעת רוק איפשהו, של איזה
להקה שהיא לא מכירה וגם אף פעם לא תכיר, ושם היא תפגוש אותו,
את אביר חלומותיה, שיציל אותה מחייה האפורים והריקים מתוכן,
חיי השגרה שלה, ויקח אותה לאן שרק תרצה.
או שאולי היא תיקח סרט בוידאו ותזמין פיצה.
כן, כנראה שזה מה שהיא תעשה.