נחום תקום,
תקום כבר,
זה לא הזמן
להתבטל,
מהחלון של
החיים שלך,
כבר רואים את
אלף-עזאזל,
ולמה זה?
אתה שואל,
באין-שומע,
בלילות,
נכנע לשינה
כשהשמש זורחת,
נכנע ליקיצה
כשהיא עמוק
במצולות.

תקום קצת נחום,
כמה עוד תוכל
לשכב?
החיים סוגרים,
שנה נגמרת,
ורק אתה עדיין
רב,
לא משלים עם
המצב,
מתבודד
בפינות
הכי זקנות,
באזורים של
מריבה,
תחליף טבעי,
כמעט מוצלח,
לאובססיה
שקוראים לה
אהבה.

רק תסתכל קצת,
נחום,
זרוק כנות על
עצמך,
יומרנות
שלא נגמרת,
בסוף הופכת
לבדיחה,
מבט עצוב
תקוע
בתוך
עיגול שחור,
ואתה נחנק בחושך,
מנסה לשכוח,
מנסה לזכור,
מנסה לבלוע
עוד קצת
רוק,
עד שהלב יוצף
בעצב,
עד שהתסכול
יואיל לשתוק.

נו תקום,
יא נחום,
כבר כל-כך
מאוחר,
ישנת את אתמול,
עוד רגע
ותפסיד
גם את מחר,
תעשה לעצמך טובה,
תצא החוצה,
תנשום אוויר
ואנשים,
אולי תפגוש
במישהי,
אולי תהיה זו
היפה שבנשים,
תביט לה בעיניים
ותחשוף את
הכאב,
תאמר: "שלום,
קוראים לי
נחום,
וכשאני לא שותק,
אני כותב".