ועכשיו אתה שוב כואב.
העבר שלך נראה ברור מתמיד והוא רודף אותך.
הוא לא נקבר,הוא חי בתוכך בתור זיכרון קשה-
מפר כל שלווה פנימית וכל שקט נפשי.
אתה חושב לעצמך,כמה יפים ועצובים הם אותם רגעים
שלוקחים אותנו למקומות אחרים,
סוחפים ומאפשרים לנו כמה רגעים של אושר,
ומנסה בכל הכח להיאחז באחד כזה,
אך ללא הצלחה.

ואז מסתננן לו זיכרון עמום
שמכווץ את ליבך ומעורר בו את אותו געגוע.
ואתה לא יכול להסביר את הגעגוע הזה.
את הגעגוע למשו שמעולם לא היה,
געגוע למשו שאינך זוכר,למשו אחר.

אתה כל כך רוצה לבכות,
לשפוך את ים הדמעות שנאגר כל השנים בענייך הכבויות,
לצעוק ולהעלים את המחנק הקבוע משו בגרונך,
אך הן אינן יוצאות,סוגרות עלייך ולא מרפות.
ואתה שואל מדוע ולמה לאף-אחד אין תשובות...
אז היא לוחשת ועיניה יבשות:
"דמעות הן רק מלח ומים.
בכי זה זעקה של הלב,זה כשמיתרי ליבך נקרעים,
כשחומות נופלות וכשהגוף קופא.
גם אם תבכה ואף-אחד לא יבחין בדמעותיך,בכית."

אתה מרים אליה מבט עם ניצוץ של תקווה,
היא מושיטה אליך יד מלטפת וחמה
ובאותו רגע היא רואה-
דמעה עגולה ושקופה זולגת על לחייך.