קראו לה רחל המסריחה, והיא גרה בבית ממול. כשיצאה לרחוב, היו
ילדים מתקבצים סביבה ושרים במקהלה: "ראאאחל המאאאסריחה קאאאקי
ופליצה", ונמלטים בצווחות צחוק ואימה. אבל הסיפור לא עליה, אלא
על ריקי, אחותה. החברה הכי טובה שלי בכתה א'.

לריקי היה האוסף הכי מדהים של סוכריות שראיתי. היו לה סוכריות
עם עטיפות זהב, ועם ציורים של מלאכים, ואחת מצופה בשוקולד אותה
היתה פותחת בזהירות כדי לא לקלקל את העטיפה, ועוד אחת על מקל,
עליה היתה גאה במיוחד. מבעד לעטיפת הצלופן הקמוטה מאין סוף
מישושים, היה תרנגול אדום עם כרבולת ענקית וזנב מפואר סדוק
בקצהו. את הסדק הזה, היא טענה, אני עשיתי. אבל באמת אני רק
נגעתי בו בזהירות, והוא התפרק בקצה. מאז היא לא נתנה לי לגעת
בו, רק להתבונן בשמש דרכו. היינו יושבות תחת עץ השיטה בחצר, או
על המיטה שלי (אבל רק כשהאחיות שלי לא היו), פורשות את האוסף
ומתכננות איך נאכל את הסוכריות במסיבת יום ההולדת שלה או שלי.

"את השוקולד צריך קודם לקלף עם השניים בעדינות", היא הסבירה,
"מתחת יש המון צבעים, רק לא רואים אותם. ואת הסוכריות עם
המלאכים שמים מתחת ללשון. לוקח לכל אחת אולי שעה עד שהיא
נגמרת, ואולי כל היום. את הסוכרייה של התרנגול צריך להחזיק
בזהירות במקל וללקק בעדינות. אפשר למצוץ רק כשגומרים את
הכרבולת והזנב, אחרת יכאב בשיניים."

את מסיבת יום ההולדת שלי עשו בבית. ריקי ישבה מבויישת בפינה,
ולא פתחה את אוסף הסוכריות שהיה ארוז בשקית חומה מהמכולת. אחר
כך אמרה לי שלא היה מספיק לכולם, והיא לא רצתה להעליב אף אחד.

לה עצמה אף פעם לא חגגו יום הולדת. למעשה, אף אחד לא הגיע אליה
הביתה. גם אני לא. פחדתי מהרולה. רולה זו חיה שחורה וענקית
שחוטפת ילדות מהמיטה בלילה, ככה אמרה לי רחל המסריחה כשהגעתי
לביתה של ריקי בפעם הראשונה. היא אחזה אז בידי בחוזקה, הדפה
אותי אל הקיר, ונשפה לתוך פני צחנה של שיניים רקובות. "אם
תבואי לכאן עוד פעם, הרולה תבוא ותיקח אותך. את מבינה?" הנהנתי
וניסיתי לחלץ את ידי, אבל היא הידקה את אצבעותיה עד שצעקתי
מכאב. אמא של ריקי התבוננה בנו בשתיקה, ולא זזה ממקומה שעל
הספה. רציתי להגיד לרחל שלעולם לא אבוא, שאני מפחדת, אבל אף
מילה לא יצאה. הנהנתי בטירוף עד שהיתה לי סחרחורת, והיא נעמדה
על רגליה וגררה אותי החוצה.
"כשאת רוצה את ריקי, תעמדי כאן ותקראי לה." אמרה, והצביעה על
קו דמיוני בו אמור היה להיות שער הכניסה אל החצר.
לעולם לא חזרתי לשם. באותו לילה התגנבתי למיטה של אבא ואמא,
וסרבתי לחזור למיטה שלי. אבא החזיר אותי לחדר בכוח, אבל צרחתי
שם כל כך חזק, שאחותי הרימה אותי והביאה אותי חזרה לחדר שלהם.
"תקחו את הבכיינית הזאת מכאן," אמרה בכעס, והם נכנעו.

מדי פעם ריקי היתה מביאה סוכריות חדשות לאוסף.
בחופשת חנוכה, אחרי הדלקת נר שני, ישבנו שתינו על המיטה שלי.
בחוץ ירד גשם, ואנחנו התעטפנו בשמיכה. ביקשתי ממנה שתביא עוד
תרנגול אדום, אבל היא אמרה שנגמרו, ושרחל לא מרשה לה לאכול
סוכריות.
"בגלל זה אני מחביאה אותם בתוך השקית. פעם אחת היא זרקה לי את
הכל." ניצוץ של כאב עלה בעיניה. "היא גם הרביצה לי. אבל אני
מחכה שהיא תלך לשוק." היא השתתקה מהורהרת. "רוצה לבוא אלי מחר?
זה יום חמישי, יום שוק. היא תמיד הולכת בבוקר, אבל מחר חופש."
"אני מפחדת מהרולה" לחשתי, והתבוננתי סביבי. אמנם רחל אמרה
שהרולה באה רק בלילה, אבל חשבתי שאולי היא מקשיבה גם ביום.
"ראית אותה פעם?"
ריקי לא ענתה וסידרה את הסוכריות על המיטה בקו ישר שבקצהו
התרנגול. "אם תבואי אלי מחר, כשרחל בשוק, אז אולי גם את תקבלי
סוכריה." אמרה לבסוף.
היססתי. לא ידעתי מה יקרה אם אבוא לריקי כשרחל לא נמצאת. אולי
הרולה יודעת הכל רק ממה שרחל מספרת לה? "יש לה שניים שחורות,
לרולה?" ניסיתי לדלות עוד מידע מריקי. היא הנהנה.
"אז אולי בפעם אחרת." אמרתי בקול מהסס. הפיתוי היה גדול, אבל
שיניים שחורות זה מבהיל כל כך. ריקי משכה בכתפיה, וכשליוויתי
אותה לדלת היא אמרה בקול חרישי: "מחר כשרחל תלך לשוק, אני
בבית. תבואי?"
לא עניתי לה. בלילה הרולה באה אלי למיטה וניסתה למשוך אותי
בכוח. היו לה שיניים שחורות, אבל מהפה שלה יצאו כל הזמן
סוכריות אדומות על מקל שנעלמו כשניסיתי לגעת בהן. בבוקר
התעוררתי במיטה של אבא ואמא, ואחותי הגדולה אמרה שברח לי פיפי
במיטה, ושנמאס לה לישון בחדר עם תינוקת בכיינית כמוני.

בצהריים שמעתי את מקהלת הילדים שעמדה ברחוב ושרה ראאאחל
המאאאסריחה, וידעתי שרחל יצאה אל השוק, למרות הגשם. חיכיתי שהם
ילכו, ושרחל תעלם מעבר לפינה וחציתי את הכביש אל הבית של ריקי.
עמדתי בחוץ, קראתי לה, והיא יצאה מייד והכניסה אותי פנימה. אמא
שלה ישבה בדיוק באותו מקום בו ראיתי אותה אז. כאילו לא עברה
שנה. היא הביטה בשתינו בשתיקה, ולא זזה. חשבתי שאולי היא מתה,
אבל אפשר היה לראות את נשימתה עולה ויורדת מבעד לחלוק הפרחוני
שלבשה.
ריקי אחזה בידי ומשכה אותי לתוך החדר הסמוך. הוא היה אפלולי
ואני רעדתי מקור ומפחד. היא דיברה בלחש, ואני כמעט נצמדתי אליה
כדי לשמוע מה אמרה.
"את צריכה להישבע באלוהים שאף פעם לא תגלי לאף אחד." אמרה בקול
כל כך שקט שכמעט יכולתי לשמוע את הרולה דופקת בחלונות. ידי,
רטובות עדיין מהגשם, היו קפואות, ואני רציתי להסתובב ולברוח.
אבל ריקי החזיקה ביד אחת את השקית החומה, ובידה השנייה תפסה
בכוח את אצבעותי. "עכשיו תישבעי!" תבעה.
"אני נשבעת." אמרתי בקול חלוש.
"לא ככה. תגידי: אני נשבעת באלוהים שלא לגלות לאף אחד. ואם לא
- הרולה תיקח אותי."
חזרתי על השבועה מילה במילה, נועצת את מבטי בשקית החומה שבידה
של ריקי. שילבנו ידיים, ונכנסנו לחדר קטן שאת הפתח שלו לא
ראיתי קודם.
גם החדר הזה היה חשוך, אבל כבר התרגלתי, ויכולתי לראות מיטה
סתורה, וכורסה שעליה ישב איש גדול. הוא חייך אלינו.
"אבא, רחל הלכה לשוק". אמרה ריקי. "זאת החברה שלי, גם היא רוצה
סוכריה."
הוא צחק עד ששיעול קטע את הצחוק. "יופי. יופי. אז לריקי הקטנה
שלי יש חברה. בואי חמודה, נראה אותך."
התקרבתי אליו בהיסוס. טיפות הגשם שהרטיבו אותי כשעמדתי בחוץ
כבר חילחלו פנימה, וגלי קור עברו בי וצימררו את גופי. הוא הניח
יד כבדה וחמה על פני, וחייך.
"את ילדה טובה?" שאל, ואני הנהנתי.
"כמו ריקי שלי?"
הנהנתי שוב.
הוא שלח יד ארוכה לקופסת קרטון שהיתה מונחת לצד המיטה, ושלף
משם שתי סוכריות. לאכזבתי, הן היו סוכריות מלאכים, ולא אדומות
על מקל. הבטתי מסביב לודא שלא היתה שם רולה, ושלחתי את ידי אל
הסוכריה. הוא משך אותה חזרה.
"קודם תראי איך ריקי ילדה טובה, אחר כך תקבלי את הסוכריה" אמר
בקול נוזף.
ריקי כרעה על ברכיה בין רגליו, והוא פתח את מכנסיו באנחה קלה.
היא כופפה לעברו את ראשה, והוא הניח את ידו הגדולה והחמה על
ראשה.
"ילדה טובה" נהם. "אוה, איזה ילדה טובה. ככה אני אוהב את הילדה
הטובה שלי."
עמדתי שם מהופנטת. פחדתי לזוז או לנשום. למרות הקור בחדר עלו
טיפות זיעה זעירות על מצחו ועל שפתיו של האבא של ריקי. הוא עצם
את עיניו, ואחר כך השמיע גניחה, והוריד את ידו משיערה של
ריקי.
"קחי." אמר והושיט לה מגבת קטנה. "תנגבי, ותקבלי עכשיו סוכריה
גם בשביל החברה שלך.".
ריקי החליקה את הסוכריה לתוך השקית החומה, ואני אחזתי בסוכריית
המלאכים שלי ביד שהיתה קפואה ומיוזעת בו זמנית.

כשיצאנו, קול צעדים כבדים נשמע מפתח הבית, וריקי קפאה על
מקומה.
"הרולה!" צרחתי באימה. ידעתי שהיא באה לקחת אותי. רצתי
ברגליים רועדות וכושלות אל פתח הבית לפני שהיא תקדים אותי, אבל
רחל, רטובה ופרועה חסמה אותי בגופה. ריקי חיבקה את שקית הנייר
וניסתה להסתתר מתחת לשולחן, אולם רחל הקדימה אותה, קרעה את
השקית מידיה, והאוסף של ריקי התפזר על הריצפה. מתייפחת היא
זחלה על הריצפה מושיטה את ידה אל התרנגול האדום שהיה מונח,
מנופץ בתוך הצלופן, ליד השולחן. רחל בעטה בידה של ריקי, ודרסה
את שברי התרנגול במגפיים צהובים ורטובים. היא הסתובבה אלי
וחשפה את שיניה. "אז תפסה אותך כבר הרולה? תראי מה יש לך ביד.
בואי הנה!"
רצתי אל הדלת הפתוחה, חציתי את הכביש, והחלקתי בתוך השלולית
שתמיד היתה נקוית מול פתח הבית. הרגשתי את הרולה נושפת בעורפי,
ואת ציפורניה ננעצות בגבי. זחלתי בתוך הבוץ אל הבית, כשהדלת
נפתחה ואמא עמדה בפתח.


                             

את היומיים הבאים של חופשת החנוכה ביליתי מתחת למיטה. ההורים
ניסו לגרור אותי משם בכוח, אבל אני נאחזתי ברגל המיטה ולא
הרפיתי. אחר כך הגיעו לשם שני אנשים שניסו גם הם לחלץ אותי
מהמקלט, ולבסוף נעצו בי מזרק, ואני נרדמתי מייד.
את הסוד שלי הצליחו לגלות רק אחרי טקס התרת-שבועות-חמורות,
ואני סיפרתי להם על הרולה והראיתי להם את סוכריית המלאכים
שנשארה מתחת למיטה.
לאחר חופשת חנוכה, ריקי לא חזרה לבית הספר. הילדים סיפרו שכאשר
הייתי חולה, באו לקחת אותה מהבית במכונית לבנה ויפה.

בפסח עברה אל הבית של ריקי משפחה חדשה. היה להם כלב שחור,
וליתר ביטחון תמיד עשיתי עיקוף גדול כדי לא לעבור ליד החצר
שלהם. אמנם אבא ואמא הסבירו לי שאין רולה בעולם, אבל לפעמים
חשבתי שאולי החיה השחורה הקשורה בשרשרת היא באמת הרולה אותה
מצאו הדיירים החדשים, מסתתרת בחדר האפלולי.