פרולוג:
זה סיפור אמיתי, או בעצם לא.
יום אחד קיבלתי אימייל, ואחרי זה עוד אחד, ועוד רבים, בהם
הועבר לי סיפור מרתק ומפחיד... קונספירציה מטורפת. מי ששלח את
זה ביקש שאני אהפוך את זה לספר ואוציא לאור. החלטתי לא לחכות,
ולעשות את זה גם כאן.

פרק ראשון
22.3.01. צ'אט ואללה


כרומוזום: אני צריך את העזרה שלך
אני: סליחה?
כרומוזום: אני צריך את העזרה שלך. מה לא ברור?
אני: אתה לא ברור, וגם חצוף. מה אתה רוצה
כרומוזום: אני צריך שתבטח בי
אני: ???
אני: מי אתה בכלל?
כרומוזום: השאלה היא לא מי אני אלא מי אתה
אני: אתה בטוח שפנית לאדם הנכון?
כרומוזום: בטוח
אני: OK

(שתיקה בת 3 דקות)

כרומוזום: הלו אתה שם?
אני: מ ה  א ת ה   רו צ ה.
כרומוזום: עזרה! מה לא ברור?
אני: אז איך אני יכול לעסור לך?
אני: לעזור
כרומוזום: הו! עכשיו אתה מדבר. אני צריך שתפרסם כמה דברים
בשמי
אני: ???
כרומוזום: כן שתכתוב ספר עלי.
אני: ספר... למה, מאיפה אתה יודע שאני כותב ספרים?
כרומוזום: שנייה שולח לך מייל.


בנקודה הזו הוא התנתק. לא הקדשתי לו מחשבה שנייה. אי אפשר לדעת
מה המייל שלי מהצאט, וכמי שרובץ הרבה באינטרנט - שיחות מוזרות
יש לא מעט. בכלל, כשגברים פונים אלי זה בדרך כלל מהסיבות הלא
נכונות: הם הומוסקסואליים, ומקווים שגם אני כזה. אז, אמנם גיי
פרנדלי - אבל לא גיי. סורי. ועדיין, נדמה היה שהוא יודע מי
אני. ניחא - זה לא כל כך קשה. בטח איזה מישהו שהכרתי ברשת. יש
מאות כאלה, בלי הגזמה.

אבל לא עברו חמש דקות, ובאמת קיבלתי מייל.

לא מייל אחד.

זה התחיל בתיאור מדוקדק של כל המידע האינטרנטי שלי. כל חשבונות
הדואר (יש כמה), כל הפורומים בהם אני משתתף (כולל המיניים
והמביכים ביותר, בהם אני בכלל נמצא בשמות בדויים לגמרי) ושני
אתרי הכרויות, תסלח לי אשתי על עוונותיי.

זה עיצבן אותי.

השלב הבא כבר החל להדאיג.

הוא שלח לי את חשבון הבנק שלי. מעודכן עד לאותו יום. כולל כל
ההשקעות וניירות הערך, פאר תוצרת בנק לאומי. עוד: רישיון
נהיגה. פרטי ביטוח לאומי. טפסי 106, הצהרות הון, תלושי משכורת,
הכל.

האיש הזה ידע עלי יותר מדי דברים מכדי שזה יהיה נעים לי.

הלאה, למייל הבא:
דוחו"ת משטרה. התדיינויות משפטיות (2 תיקים). היסטוריית
האישפוזים שלי. דו"חות מבדקי הקצונה שעברתי פעם, כולל חוות דעת
פסיכולוגית (שפסלה אותי לקצונה). פסיכוטכני. הערכות
פסיכולוגיות נוספות לפני הגיוס. גיליון ציוני בגרות, כולל כל
ההערות שבתיק האישי שלי, אותו לא ראיתי מעולם.

הוא ידע באיזה בתי ספר למדתי, הוא ידע באיזה גן ילדים ביקרתי.

הוא ידע עלי הכל ואני התחלתי להזיע.

כשניסיתי לכתוב לו מייל בחזרה, קיבלתי הודעה שהכתובת שלו אינה
קיימת.

23.3.01. אי-מייל

מכירים את האתרים האלה, שמאפשרים לשלוח לחברים ברכות משעשעות?
אחד האתרים האלה, ומהיותר מיוחדים שבהם, נקרא P-MAIL. אתר
חביב, בו עשיתי שימוש לא פעם, והנה, הפעם הוא שוגר אלי. לחצתי
על הלינק, ולמול עיני קפצה דמות מאויירת של ילד קטן, זרבוביתו
שלופה, וממנה קולח נוזל צהוב ועליז, ששירטט על המסך את המילים
הבאות בכתב יד:

"אני צריך את העזרה שלך"  

כאן שקלתי שוב את מעשי. היה ברור שהאיש יודע הרבה יותר מדי עלי
ומי שיודע עליך כל כך הרבה, ולא טורח להסתיר את זה ממך, בעצם
משגר אליך איום לא נסתר. אני יודע איפה אתה גר, יודע מי אתה,
יודע ויכול לפגוע בך. לא אהבתי את זה ואפילו רציתי לפנות
למשטרה.

בסופו של דבר לא פניתי, בגלל שהוא הקפיד לבקש עזרה. בחירה
מעניינת של מילים, שדיברה אלי. אדם שמבקש עזרה, הוא אדם שזקוק
לעזרה. אדם שמבקש עזרה, ומאיים תוך כדי - זקוק לעזרה גדולה
מאוד. הוא לא רוצה לממש את האיום.

לכן המתנתי.
לא יותר מדי.

23.3.01. אי-מייל

כנס לצאט תפוז. עכשיו

שוב, הכתובת למשלוח חוזר התגלתה כמשהו לא ברור. האיש לא רצה
שאני אגע מי הוא. עדיין.

הייתי באמצע משהו אחר, אבל נכנסתי בכל זאת, והשתמשתי בשם אחר
לגמרי. זה לא עשה עליו רושם.

כרומוזום: שינית שם.
מרוסק-נפשית: כן.
כרומוזום: למה?
מרוסק-נפשית: סתם, בלי סיבה.
כרומוזום: אין לי בעיה לאתר אותך.
מרוסק-נפשית: הצלחתי להבין את זה. אני פונה למשטרה.
כרומוזום: למה?
מרוסק-נפשית: מה זה למה??? אתה הראית לי כמה דברים מפחידים!
כרומוזום: מצטער... לא רציתי להפחיד אותך.
מרוסק-נפשית: אז מה כן רצית?
כרומוזום: זה לא פשוט להגיד את זה. אני צריך עזרה שלך בפרסום
כמה דברים.
מרוסק-נפשית: מה בדיוק?
כרומוזום: אפשר לקרוא לזה סודות ממשלה.
מרוסק-נפשית: אני מקשיב.
כרומוזום: אבל אסור שידעו שזה סודות ממשלה.
מרוסק-נפשית: אני מתחיל לא להבין.
כרומוזום: רגע.

(כאן חיכיתי יותר מעשר דקות. שמתי לב שכרומוזום עדיין היה
בצאט, ובאמצע הדפתי כמה גבירות עם לב טוב שניסו לבדוק למה אני
מרוסק נפשית)

כרומוזום: חזרתי.
מרוסק-נפשית: ברוך החוזר.
כרומוזום: איפה היינו?
מרוסק-נפשית: שלא ידעו שזה סוד.
כרומוזום: אה כן. זה צריך להיות כתוב בצורת ספר דמיוני. שיהיה
לגמרי לא ברור אם מה שכתוב שם אמיתי או לא.
מרוסק-נפשית: למה? מה הסיפור??? מה יקרה אם ידעו?
כרומוזום: יהרגו אותי ויהרגו אותך.
מרוסק-נפשית: מה אתה לומר.
כרומוזום: מצטער, זאת האמת.
מרוסק-נפשית: ואם זה יהיה כתוב בצורת סיפור?
כרומוזום: אז יש כאן מקום לספק.
מרוסק-נפשית: ספק שיהרגו אותי?
כרומוזום: כן. אתה תמיד יכול לטעון שאתה המצאת הכל. בסך הכל גם
שני הספרים הקודמים שלך לא היו ממש מציאותיים.
מרוסק-נפשית: קראת אותם?
כרומוזום: כן. גם את הטיוטות שאתה שומר ברשת.
מרוסק-נפשית: כוס אחותך. הכל אתה יודע עלי?
כרומוזום: אני חושב שכן.
מרוסק-נפשית: ומה יהיה איתך? לא יהרגו אותך?
כרומוזום: אני ממילא מת תוך כמה חודשים.
מרוסק-נפשית: ???
כרומוזום: אולי קצת יותר. אמור להתפתח אצלי סרטן תוך כמה
חודשים אבל אולי אני אצליח לדלג על זה. נראה.
מרוסק-נפשית: אתה לא רציני וזה מרגיז אותי.
כרומוזום: לצערי, אני כן רציני.
מרוסק-נפשית: מזאת אומרת 'אמור להתפתח אצלי סרטן'? מאיפה בא
הקטע?
כרומוזום: הנה זה מתחיל.
מרוסק-נפשית: מה מתחיל. הסרטן?
כרומוזום: הסיפור שלי.
מרוסק-נפשית: אז אני מקשיב.
כרומוזום: שיט.
כרומוזום: חייב לזוז ביי.

אני חושב שבנקודה הזו כבר היה ברור לי שזה לא הולך להיות קטע
קצר. הכרומוזום הזה (אגב - שמו הוא, אולי, הפרט היחיד שאינו
בדוי בספר הזה. הוא הקפיד להשתמש בכינוי "כרומוזום" רוב הזמן.
כל השאר - שמות ותאריכים, מומצאים לחלוטין) נשמע כמו אדם
רציני, לפחות בכוונותיו לשתף אותי במשהו מעניין.

ואני, כידוע, חובב דברים מעניינים. גם אם הם לא אמיתיים, כפי
שאטען בעקשנות לאורך כל הספר הזה. ובעצם, מהו דבר אמיתי? אם
מספיק אנשים חושבים שהוא אמיתי, אז הוא הופך להיות בעל משמעות
- גם אם במציאות האובייקטיבית הוא לא יותר מהזיה של מישהו. כך
היה עם הקומוניזם, כך עם כל הדתות. מישהו אמר משהו, וזה תפס.

אותו כרומוזום רצה, ואני מקווה שעדיין רוצה, שזה מה שיקרה כאן.
הוא פרט לי את זה באימייל שקיבלתי, מכתובת חדשה לגמרי.