"תיזהר לא להרטיב את דימיטרי" היא אמרה, לא "שלום", לא
"בהצלחה", אפילו לא "תהנה", רק "תיזהר לא להרטיב את דימיטרי".
כמה אנוכי, כמה טיפוסי מצידה לבקש ממני את זה, רק תסתכלו החוצה
- גשם מטורף משתולל בחוץ, ברקים, רעמים, רוחות שיכולות להעיף
בית בקנזס ואני צריך להשגיח לה על דימיטרי, ולא שזה מישהו חשוב
עד כדי כך שצריך לטפל בו בכאלה כפפות של משי - סה"כ סוס.
אני לובש את הכפפות, נורא קר בחוץ, כמעט וקיבלתי את ההמלצה שלה
לקחת צעיף ואפילו גטקעס אבל לא צריך להגזים, סיביר סיביר אמנם
אבל יש גבול.
הגשם מצליף ובועט לי בחלון, מעבר לו ניבטים אנשים עגומים
שמנסים להימלט ממנו ללא הצלחה מרובה. אישה בגיל העמידה נאבקת
במטרייה שלה שאיבדה כל צורה ברוח, התעקמה לבלי היכר ומשתדלת
לחקות בלון הליום ולהיעלם בשחקים, האישה נאבקת באומץ ראוי
לציון. שני ילדים מדלגים ומקפצים בין השלוליות שרק גדלות מרגע
לרגע, הדרך לביה"ס עוברת דרך כביש שבין שתי שפתיו זורם לו נחל
קטן של ביוב שנוצר בשטפון הנוכחי (מי עשה פה את הצנרת?).
אני כבר עומד לצאת ושם לב שמישהו בוחן אותי, מביט עליי במבט
מאשים, מוכיח, אני מוריד את הראש ורואה את הנבל יושב לו זחוח,
מרוצה מעצמו, גם הוא שמע את הוראותיה וממתין שאעשה את הצעדים
הנדרשים להגנתו, חוצפן!
אני תמיד חשבתי שהוא לא יותר מסתם עוד מותג, אבל היא התעקשה
לקנות לי אותו ליום הולדת, "זה עלה לי הרבה כסף כשקניתי לך
אותו מפולו אז תשמור עליו, כן?" כך חזרה והזכירה לי כל פעם
שיצאתי איתו לא כל כך מוגן, ומי הוא שצריך כל כך הרבה הגנה? מה
הוא כוכב קולנוע? אח"מ? הוא סוס! שיגן לבד על עצמו.
ומי בכלל קונה סוס ליום הולדת? היא קנתה לי אותו ליום הולדתי
לפני שנתיים, הייתי מסתפק בדיסק, בספר, אבל היא? סוס היא קנתה
לי.
אנחנו מביטים אחד על השני, איש מול סוס בדו-קרב דמיוני כשהקרב
האמיתי הוא ביני לבין עצמי, האם אני ממשיך להיות סמרטוט או
שאני עושה מדימיטרי אחד כזה...
דימיטרי מפנה את ראשו שמאלה כדי לא לחזות בתוצאה שתהיה מנת
החלטתי, איך היא התעלמה מדבריי בלי בושה? שמה את כל יהבה בסוס
המטופש. אני יודע שהוא עלה לה הרבה, כך היא טורחת כל הזמן
להזכיר, אך מה בנוגע לאיש שאיתו? בגלל שהוא הגיע מפולו ואני
(סך הכל) מגולומב אני נזנח? בושה וחרפה!
ממש גשם נוראי בחוץ, ראיתי את השליח של המכולת חוזר ספוג, והוא
רק הלך שלושה בניינים, המסכן. השליחות אצלו ביד כי הלקוחה
החליטה שהיא לא רוצה את הלחם שלה רטוב, הבת הקטנה שלה צרחה
וגעתה בבכי כי כל הקלפים בשביל אלבום ה"ברבי" שלה נהרסו,
המסכנה.
אולי אוותר לדימיטרי הפעם? הרי זה סה"כ לשים סוודר או מעיל
מעליו, נשים וזהו, אחרי הכל הוא עלה הרבה ו...
ולמה אני תמיד חייב ללכת דווקא איתו? אין לי אחרים ללכת איתם
שאני צריך ללכת להסתובב רק איתו? הרי אני מרגיש מגוחך איתו,
בהתחלה הוא היה יפה, חדשני, מותג יצוגי שיקי כזה, אבל עם הזמן
הוא דהה, כבר לא הסתכלו עליו כמו פעם, סתם עברו לידנו באדישות
והמשיכו. אבל היא? התעקשה שאשאר איתו "כי זה עלה... וזה יפה...
וזהו, אל תתווכח", אז לא עניתי לה כי לא רציתי להתווכח אבל
עכשיו...
אוף!!! עם כל ההתלבטויות שלי אני אאחר לעבודה ואז סתם יכעסו
עליי, יבש או רטוב, זה לא טוב. יאללה, נכסה אותו במעיל וזהו.
ומי בכלל קורא לסוס דימיטרי? אפשר להאניש אותו, קצת מוזר אבל
מקובל עליי. אבל דימיטרי? דווקא השם הזה?
אני עושה פסיעה לעבר הדלת וברגע של טירוף מחליט-לא אהיה אבק
לרגליה! דימיטרי קולט מה הולך לקרות ומנסה להזיז ראשו ימינה
ושמאלה לאות שלילה, שאבין שהמצב לא לרוחו. אך כיוון שהוא לא
סוס כל כך מתוחכם הוא נשאר עם ראשו לכיוון שמאל,אני מחליט לפרש
את התנועה (או חוסר התנועה) הזאת כהסכמה, כניעה שבשתיקה, עוד
רגע קט רוחו תהיה המצב...
אני פותח את הדלת בברוטליות, יוצא החוצה, פורש את שתי ידיי
ונותן לגשם להכות בי, בדימיטרי, בכל גופי. אני מרגיש כל כך
משוחרר, נקי, רטוב. מעניין מה היא תגיד כשתחזור, דימיטרי המובס
יסתכל עליה בעיניים מושפלות, רועדות מקור, נוטפות מים, אך
בעיקר מנוצחות, מה הוא יכל לעשות? הוא הרי רק חייל במלחמת
הכבוד שניהלתי עם עצמי ואיתה, אני מרגיש שניצחתי, כן, ניצחתי!
אני נכנס חזרה הבייתה, לוקח את המעיל ומכסה את דימיטרי שרועד
כולו יחד עם יתר עצמותיי, מחר אני בטוח קם עם דלקת ריאות אבל
למי אכפת? דימיטרי נרטב!!!
         
                                  (מוקדש לסוס של פולו)