"אמא נמאס!"
מה לא מובן? אולי כדאי שאתחיל מהתחלה.

הכל התחיל בשלהי כיתה ב' העליזים.
בימים שבהם הפוגים היו הדבר היחיד שעליו רבים, והשאלה הכי
גדולה שהעסיקה אותנו היתה אם להביא את הגומי או הקיפודור מחר
לבית הספר.

באותו יום קייצי, אמא החליטה לפנק אותי. בעודי יושבת על הכסא
הנמוך, הכיסא בכיתה ב'1, מניחה את המפית הקטנה על השולחן הנמוך
והנקי מקשקושים (כמובן שאז לא חשבנו בכלל לקשקש על השולחן.)
מוציאה את תיק האוכל ומוכנה לאכול את ארוחת העשר שלי.
הלם.
אני מציצה שוב בתוך הסנדביץ', לראות אם לא טעיתי.
יש שם סוכריות...?
כן!
שוקולד וסוכריות. הסנדוויץ' האולטימטיבי שכל ילד בכיתה ב' חולם
עליו.
וכולו שלי.

ומאז אותו יום ועד לפני כמה ימים, במשך כל יום, חיכה לי בתא
האוכל סנדוויץ' שוקולד עם סוכריות צבעוניות. כן, כאלה ששמים על
עוגה.

ואז קרה משהו טראגי.
משו שיפיל אותכם מהכסא מחשב המסתובב והנוח שלכם.
אמרתי לאמא "נמאס!".

ועכשיו יש לי סתם סנדביץ' עם גבינה צהובה.