לסטר ישב בגינתו המטופחת, ועישן סיגריה שהכילה חצי מרלבורו
וחצי מריחואנה, תערובת שהוא מכין בעצמו. הקטע היה לעשן בסטייל
חצי סיגריה, ואז להתמסטל לגמרי מהחצי השני. לסטר קרא לזה
"משיכת זמן". אף אחד לא הבין למה. הוא היה ברבע החצי של
המרלבורו, כשראשה של שרון הופיע מעל הגדר, והתחיל את הטקס
היומי שלהם.

"היי לסטר."
"היי שרון."
(בפרצוף זועף) "אתה לא יודע שעישון זה מזיק לבריאות?"
(בפרצוף תמוה, כשראשו מסובב לעברה) "מה זה עושה?"
"זה יהרוג אותך בסוף."
(נינוח) "אה, אז לפחות אני אמות בסטייל. זה מרלבורו."
(מתקשה להאמין) "מרלבורו אתה אומר?"
(מרוצה) "מרלבורו."
(מתרצה) "אה."
ואז היא קפצה מעל הגדר באתלטיות בלתי נראית, ניגשה אליו,
והושיטה את ידה.
(מחייכת חיוך חמוד) "אז תן לי אחת."
(מחייך אף הוא) "אוקיי."
ואז הוא נותן לה מהסיגריות המיוחדות שלו, מדליק לה אותה, והיא
מתיישבת לצידו. תם הטקס. הקהל מתבקש למות.

"מה היה לך היום?" הוא שואל אותה, כמתעניין. והוא מתעניין.
"היום דרסתי בטעות שני חתולים. אבל הם בסדר, הרצתי אותם
לווטרינר."
"מה זאת אומרת הרצת אותם?"
"נוו, לקחתי אותם מהר. אתה מסטול."
"מסטול זה פאסה. המושג הוא "מרומם נורא"."
"אה. גם אני מרוממת נורא?"
"לא, אבל את פשוט נראית מצויין היום, שרון."
היא באמת נראתה מצויין היום באופן יוצא דופן. השדיים שלה ממש
קיפצצו בחולצה הלבנה הקלילה שהיא לבשה, שערה הכהה היה אסוף
בקוקו רפוי על עורפה, המכנסיים המתרחבות המשובצות שלה נחו
בשלווה נמתחת על הרגליים הארוכות שלה, ועיצבו בצורה מושלמת את
התחת שלה. והייתה לה חזיה חדשה ומרוממת נורא.
"היא מנומרת!" צווחה שרון בשמחה, כשחישבה את כיוון אישוניו של
לסטר. "אני יכול כאילו, לראות אותה, שרון." אמר.
"הי הי!" צווחה שוב. ופתאום עיניה התכסו באובך עמום, והיא
הביטה על מקום לא מוגדר בגדר, לכיוון המסמר החלוד שנתן ללסטר
טטנוס פעם, כי נתקע בו.
"ולנושא אחר לגמרי," אמרה, מהורהרת, "אני חושבת שאני מתאהבת
בך."
לסטר בהה בה. אחרי שעה ארוכה, מספיק ארוכה כדי ששרון לא תוכל
בוודאי לקשר את מה שיגיד למה שאמרה, הוא אמר "אלה החדשות הכי
טובות שקיבלתי בזמן האחרון." היא קישרה, כדרכה, וחייכה. עיניה
עטו שוב את צבען הכהה, המרהיב, והיא הפנתה את ראשה אליו
וחייכה. שיניה המושלמות נצצו לרגע בשמש, ולסטר נזכר במאות
סרטים שראה. ברובם ניצוץ הסידן הזה היה פארודיה לדמות שהיא
מושלמת. הפעם לא הייתה זו פארודיה. היא הייתה מושלמת.
"אז," אמר לסטר בלי שום כוונה נסתרת, "מה את רוצה לעשות
עכשיו?" "בוא נכנס לראות "פלישת חוטפי הגופות"."
"שוב?" שאל, למרות שיכל לראות את הסרט הזה בלי הפסקה עד שארית
ימיו.
"כן. אני יודעת שאתה אוהב את זה, נו. אני אוהבת שאתה צורח
בסוף." אמרה לו בלי להסיר את החיוך מפניה.
הוא איפר, מסומם לגמרי.
"ואני אוהב אותך, אי אפשר לשבת פה ולצפות בך?" שאל אותה
ברצינות גמורה.
"טוב, אני לא יכולה לצפות בי. בוא נכנס."
"אוקיי, אבל רק בגלל שדונלד סאת'רלנד היה כוסון כשהוא היה
צעיר." אמר לה, מחייך לגמרי.
"סוטה," הוסיפה, לפני שנכנסו.

היא התיישבה, בעוד הוא הלך להפעיל את הסטריאו. הם תמיד היו
רואים את הסרט בלי קול, ועם אריתה פרנקלין מתנגנת ברקע. שרון
טענה שככה זה הרבה יותר מפחיד. ולסטר גם ככה צרח בסוף, ככה שלא
הייתה לו בעיה.
באמצע הסרט, חש לסטר בצורך העז להשתין.
הלך להשתין, ושש לשטוף את הידיים. פתח את הברז, ובאיווחה של
חוסר לוגיות מעשית, הסתכל מתחת לכיור. היה שם ג'וק קטן, הפוך,
מפרפר בכל איבריו על הרצפה המלוכלכת קצת. "הוא פה כבר שעה,"
אמר לסטר לעצמו. הוא הרים את הגיליון מס' 101 של אקס מן שהיה
מונח על השידה הקטנה בצד, וניסה להפוך את הג'וק. ברגע שנגע בו
עם הקומיקס, נדם הג'וק. לא זז. לסטר נזכר בסרט טבע שראה פעם
בערוץ שמונה, ובו ראו כל מיני חיות שפשוט הפסיקו לזוז כשחשו
בסכנה. עשו את עצמם מתים. הוא היה בטוח לפתע, שזה מה שעושה
הג'וק. אחרי כמה נסיונות שבהם הג'וק לא זז כלל, הצליח להפוך
אותו. ברגע שהתהפך, התחיל ללכת קצת, ונעצר. לסטר, מרוצה מעצמו,
שטף את ידיו. כשסיים, הסתכל מתחת לכיור שוב, הפעם בלוגיות גם
לוגיות. הג'וק המתהפך מצא לעצמו מקום ליד הצינור המרכזי. "בטח
אוהב את הקול של המים שיורדים בצינור," חשב לעצמו לסטר, וחייך.
הוא התכופף אל הג'וק, ואמר "אתה צריך להגיד תודה שאתה ג'וק
קטנטן ולא מזיק. אם היית עכביש לא הייתי עוזר לך. יחס כזה
עכבישים לא מקבלים ממני. היצורים הדוחים האלה, הא?" לסטר חייך
בחביבות וחיכה לתגובה מהג'וק. העובדה שהג'וק לא יכול לדבר, מה
גם שכנראה לא הבין מילה ממה שאמר, בשילוב עם העובדה שעכבישים
כנראה לא מתהפכים, התמזגו עם תחושת הפיספוס שחש לסטר מאז שראה
את הג'וק ההפוך מתחת לכיור. התחושה קיבלה שתי סיטואציות
וויזואליות במוחו של לסטר. באחת, היה יכול לראות את שרון יושבת
על הספה הסגולה בחדר המגורים ומצפה לו שיבוא. השניה הראתה אותו
עם שרון, צופים בסרט, ונראה שהם מאוד מפוחדים ובו בזאת
מתעניינים. בקיצור, מה אתה עושה פה, מדבר עם ג'וקים שלא יכולים
להבין אותך, כשאתה יכול להיות שם, עם שרון, צופה בסרט האהוב על
שניכם, בעוד שהוא אהוב על שרון בגלל שהוא מצויין, ואהוב עלייך
כי אתה צופה בו עם שרון? "מה?" שאל את עצמו לסטר. לך כבר,
לסטר. לך לשרון.
הוא חזר, והיא צפתה בו בעצבנות בעוד הוא חוצה את החדר לכיוונה.
"כמה זמן לקח לך?" שאלה אותו בנימה של עגמומיות.
"מצטער מתוקה, היה שם ג'וק הפוך ומפרפר, אז הפכתי אותו."
"הצלת ג'וק?! איזה מתוק אתה." אמרה לו, פורשת את החיוך הזה שלה
על כל הפנים. הוא התיישב לידה, והיא חיבקה אותו, פניה שקועות
בתמונה המוקפאת על המסך. הם עצרו בדיוק בקטע שרואים את האיש עם
ראש הכלב. "דווקא פה עצרת?" שאלה אותו. "מצטער מותק, הטבע קרא
לי. תמונה מצמררת או לא, הג'וק ההוא היה יכול למות אם הייתי
מגיע מאוחר יותר."
"צודק." אמרה לו. הוא לחץ על פליי, והם המשיכו לראות את הסרט.
"אתה אוהב אותי נורא?" שאלה אותו. הוא השתהה קצת, ואז אמר "אם
הייתי צריך לבחור בין הצלת הג'וק ההוא ובין להישאר איתך פה,
במידה והיית מבקשת ממני והייתי יודע שיש שם ג'וק שעומד למות,
הייתי נשאר פה איתך."
"באמת?!" צווחה לו, מחייכת באושר טהור.
"באמת," אמר לה, מחייך, והתכוון.
"אתה יודע שאם היית אומר לי שיש שם ג'וק לא הייתי מבקשת שתישאר
איתי פה, נכון?" שאלה אותו, בעוד היא עוטה על עצמה את המבט
המודאג שלה.
"בהחלט, מתוקה," אמר לה, ואחרי כמה שניות הוסיף "את הכי חמודה
בעולם, את יודעת?"
"אני יודעת," אמרה והתפנקה בו. הסרט נמשך, ובאמצע עשו הפסקת
שתיה קצרה, והדליקו עוד שתי סיגריות מרליחואנה.

כשהסרט נגמר, ממש בסצינה הסופית, כשדונלד מצביע עליה וצורח,
לסטר צרח אף הוא, צרחה מלאת אימה טוטאלית, ושרון השתיקה אותו
בנשיקה, דבר שרצתה לעשות כבר הרבה מאוד זמן.

ותודה לעומר שהסביר לי על ג'וינט ירושלמי. ואומרים שלפרסם פה
לא עוזר בשום דבר.