גלית לא חשבה שהיא טעתה בנוגע אלי, מצידה, שאמשיך בניסיונות
השווא הנואשים שלי להשיג תכלית ביחסים בינינו, אשר לדעתי, כבר
מזמן איבדו פרופורציה, וההרמוניה, שאז, בתחילה, כל כך אפיינה
את חיינו, דעכה עם השנים. כעת, גלית חייה עדיין במחשבה שהעולם
בו היא חייה הוא מושלם, שהבועה המגינה עליה תישאר לעד,
דיבורים, לעיתים ויכוחים רועשים, והיא עדיין משוכנעת שהמצב
שפיר, אינו דורש שינוי. והחיים , אותה היא ממזגת לחלומות
וחזיונות, טובים ומהנים, אם כך היא חושבת, אולי מוטב שאשתוק.
מאז ומעולם ראתה באותם דחפים איומים לשינוי, כמעין, תורת חיים
פרטית, אשליות אשר שמרה לה לעצמה, ומידי פעם נתנה להן גב, עשתה
דברים, אשר לדעתה, חורגים מן השגרה, מכניסים מעט ספונטניות
לחייה, לחיינו, ומה לי?, אשר יציבות היא כל שארצה וכל שאבקש,
וכעת, אשתי, ללא ילדים, מחויבות רופפת (לעיתים אני חושש כי היא
בוגדת), ומידי פעם התאלסויות יזומות על ידה. מאסתי מעט במצב,
כל אותם ספרים על האצטבא, שמות אסיאתיים, מזרחיים, שונג שי
צ'ו, מהרישי, יוגי וכדומה, איני יודע מה למדה מכל אלו, לדעתי,
הם אלו האשמים במצב המקולקל אליו נקלענו.
כאשר נפגשנו חיוכה היה מתוק, כולו אומר חום ורוך, וכן גם הבנה,
כה ידעה להבין היטב את שרציתי, את שאהבתי, ידעה לטפח בי רגשות
הערצה, וכעת, מתעלמת לחלוטין, מתעסקת בשלה, אז, כאשר מתחת לעץ
האלון בקיבוץ, הצעתי לה נישואין, ונישקה את פי, וחייכה את אותו
חיוך, הייתי תמים לחשוב כי לעולם לא תשתנה. אך היה אותו השלב,
שנתנו השנייה לנישואין, אם עלי לשאר, נסענו אז, איך לומר,
ל'ירח דבש שני', דבר שמעולם נדנדה שנעשה, חששה כי הרומנטיקה
נחלשה, ושאני, בעלה, איני עושה דבר על מנת לתקן המצב.
רוסיה - מכל ארצות העולם, מכל מזגי האוויר, מצאה זאת את
התערובת הנוראה הזאת של קור ושפה שוברת שיניים, 'אנגלית',
הפצרתי בה, 'ציביליזציה', אך זאת עדיין בשלה, לא שומעת, אטומה
לתלונות. כפות רגליי עדיין מתאוששות, שמונה זוגות גרביים,
ורגלי בקושי דרכו על הקרקע, אפי אדום כשל ליצן, וכולי מצטדף
כישראלי הראשון אשר חזה לראשונה מעודו בקור אמיתי, לא כזה של
עשרים מעלות, ושמיים מעוננים חלקית, אך גלית, ובכן, גלית אהבה
כל רגע, מושכת במעילי הנה והנה, מצלמת כל דבר הניתן לצילום,
החל בפסגות הקרמלין המצועצעות וכלה בנווד אשר קיבץ נדבות, וזו,
לא בלבד, שצלמה אותו מכל כיוון אפשרי, אלא גם העניקה לו שכר
בעד תמורה זאת, שכר אשר ירד מארוחת הערב, אותה תכננתי לקיים
באחת ממסעדות היוקרה במרכז העיר, העיקר שקבצן אחד יזכה הערב
להשתכר עד אובדן חושים, יחי הנפש הטובה.
רוסיה נגמרה, ואתה כל התלונות, התאנות, הגידופים והקנטרנויות
האפשריים, גלית ביקשה ממני שאכתוב הכל על הדף, ושאין טעם
שאבזבז את מרצי על דברי הבל שכאלו, כמובן שלא אמרה זאת במילים
אלו ממש, לכל היותר, רימזה זאת, בהבעות פניה המאשימות
והמזלזלות, לבטח חשבה, כי אדם חסר תרבות אני, פעם אחת אף אמרה
כי 'אלך לחפש עצמי בים', צחקתי והשבתי לה באותו מטבע,
'סנובית', סיננתי, 'סנובית אליטיסטית', נראה היה כי לקחה הדבר
כמחמאה, בפעם המיליון יצאתי וזנבי בין רגלי, מיואש ומושפל
כתמיד.