מהשיחה עם אורה הוא יצא מבסוט, מרוצה. החיוך שהתפשט על פניו
נמרח מאוזן לאוזן וכל מי שעבר לידו היה יכול להרגיש בשינוי.
אורה, היא רכזת שכבת י', כזאת שאוהבים לשנוא, לא מסיבה מיוחדת
אלא רק בגלל שהיא קשורה איכשהו למערכת החינוך. אורה ביקשה ממנו
שיבוא בהפסקה לחדרה, "אני מעוניינת לשוחח איתך", אמרה בלי לספק
יותר מדי מידע והלכה. יש לה מין שיטה כזאת, להלחיץ את התלמידים
הנבוכים משהו, כאילו אין באוצר המילים שלה מספיק מילים לבשר את
הבשורות הרעות. אך בפיה היו רק חדשות טובות, לשם שינוי. הוא
נכנס לחדר העגול, המסודר והמפואר של הרכזת. אומרים שהעיצוב
בחדר שלה עלה יותר מכל חדרי ביה"ס ביחד. הוא התיישב והיא סיפרה
כי בתקופה האחרונה היא רואה אצלו שינוי לטובה בהתנהגות
ובתפקוד, סיפרה כי לא קיבלה אף לא טענה אחת נגדו בזמן האחרון
ואף יותר מזה, "אתה כרגע, נמצא ברשימת התלמידים הטובים ביותר
בכתתך", אמרה בשקט ולא הראתה עודף התלהבות. אורה הייתה קצת
נבוכה, אולי אפילו עצובה מן המעמד הזה, נתקעו לה המילים מדי
פעם, היא גמגמה והיה נדמה כי מבחינתה, עדיף היה שהשיחה הזאת לא
תתקיים בכלל וזאת משום שבכנות, היא הייתה בטוחה שאת סוף השנה
ייגמור עם 15 נכשלים ואז הם סוף סוף יוכלו להעיף אותו (ואת השם
שלו) מבית הספר. השיחה הותירה בו מוטיבציה גבוהה, ה-"15 דקות
של תהילה" האלו, הרגש הזה של סיפוק עצמי גבוה הותיר בו את הכוח
לקחת את עצמו בידיים עד סוף השנה ולהיות תלמיד טוב, תלמיד הכי
טוב. את הכוח לא שאב כמובן מההורים שלו, שהיו עסוקים שניהם
בעצמם ובטח שלא מהחברים היחידים שלו שהיו כולם (ארבעתם) חברים
בכנופייה של השכונה. הדבר היחיד שהם עשו שהיה איכשהו קשור בו
היה להוציא עליו את כל הקריזות והעצבים שלהם. לא שזה ממש הפריע
לו, הוא ידע, שבזכותם אף אחד לא מתחיל איתו. ראו אותו איתם,
מנסה להיות כמוהם, מנסה להשתלב ביניהם אז חשבו שהוא אחד מהם
ורק בגלל זה העדיפו לא להסתבך איתו. הם לא ידעו שה"חברים" שלו
לא יבואו לעזור לו בכל מקרה, אבל כל עוד הוא היה "מחוסן", לא
היה אכפת לו לספוג את כל החרא מהם. הוא התנתק מהם באופן מוחלט.
הסביר לעצמו, שאם הוא מחליט להיות תלמיד טוב ולהשקיע, עדיף לו
להיות בלי חברים. לגיטימי, לא? נכון, דפקו לו כבר כמה פעמים
מכות, כבר לא פחדו ממנו אלא בדיוק להפך, אם למישהו היה יום
מגעיל הוא פשוט היה בא, מכניס לו אחת אולי שתיים וממשיך כרגיל.
הסימנים הכחולים, האדומים, הירוקים, לא הפריעו לו כי בשבילו זה
היה שווה כדי להשיג ציונים טובים, הוא השתנה, השתפר, השכיל
עלאק, הוא מעכשיו התלמיד הכי טוב בבית הספר והמטרה מקדשת את
האמצעים. באחת מההפסקות, הוא הלך לספריה (כרגיל) כדי לקרוא
איזה ספר, שיוכל להגיד "קראתי". ספריית בית הספר נמצאת ממש
מעבר ל"סמטה"- ככה קראו הח'ברה לקטע מעבר בין האולם לספרייה.
בסמטה הייתה תערוכה קבועה של כל מיני אנשים מוזרים. היו שם
ציורים ותמונות של מסוממים, שיכורים, מעשנים וכו... זאת הייתה
דרך יצירתית של מנהל בית הספר כדי להסביר לתלמידים איך יראו
ומה יחשבו עליהם אם יצרכו סיגריות, אלכוהול, סמים ועוד כל מיני
חומרים "שלוקחים בעיקר בני הנוער והורגים את עצמם לאט לאט
וביסודיות" (כפי שמגדיר זאת המנהל). בשביל הח'ברה, אנשים אלו
אשר ניצבו לפניהם לא היו יותר מעוד רעיון מוזר של המנהל
היצירתי אך מתוסבך שלהם. כאשר עבר התלמיד בסמטה, בדרכו לספריה,
ראה שניים מהכנופיה של "חבריו" לשעבר. הם התווכחו, צעקו,
קיללו. העיניים שלהם בערו כמו אש והפרצופים שלהם להטו. לשניהם
הייתה חבילת סיגריות בכיס האחורי ושניהם היו לבושים בג'ינס
צמוד וגופיה שחורה. הם נראו ממש תאומים ועם זאת נראו כל כך
שונים. כאשר ראה אותם, הדבר היחיד עליו חשב זה כמה מגוכחים הם
נראים ועל איך שהיה יכול להגיע בדיוק לאותו מצב. הוא המשיך
בדרכו, הוא, הרי, כבר היה רגיל לראות את התמונה הזאת. הם גם לא
שמו לב שמישהו עבר שם. הוא המשיך ללכת וניסה לנחש באיזה כרך
ימצא את הערך "עזרא ונחמיה", מאחוריו, הוא עוד שמע את הצעקות
והקללות המטורפות שהיו שם. לפתע, הם השתתקו, הכל השתתק, היה
שקט מפחיד. התלמיד, סקרן לראות איך זה נגמר (בכל זאת) חזר
לאחור, הסתתר מאחורי אחת האבנים הגדולות שניצבו שם וראה את אחד
מהם עומד, משותק, המום, פניו היו חסרות כל הבעה, ריקות. האחר,
שכב מוטל על האספלט השחור, דם מכסה את כל גופו. הוא לא זז
ועיניו היו פקוחות. זה שעמד, כבר לא היה שם. הוא עזב, הותיר את
השני שוכב שם, כולו מדמם וברח. אותו תלמיד, התלמיד הכי טוב של
המחזור, ראה את זה אבל בחר להתעלם מזה. הוא המשיך לכיוון
הספריה כאילו כלום לא קרה. לא בגלל שאכפת לו ממה שיקרה לזה
שדקר, או בגלל שלא אכפת לו מה יקרה לזה שנדקר, אלא מפני שזה
פשוט לא היה התפקיד שלו, זה לא היה הוא. הוא הבטיח שיילך בדרך
שבה קבע לעצמו ולא ייתן לשום דבר להפריע לו והיא ללמוד, לחרוש.
המטרה היחידה שאליה צעד עם הרבה גאווה בלב אבל כל כך מעט
איכפתיות, חברות ואנושיות הייתה לקבל ציונים טובים ולצאת
בהרגשה של "סחטיין, עשיתי את זה".