אני יודעת שאתה מקשיב לי
רק חבל שהמילים לא יוצאות
זה גם נורא נחמד לרשום לעצמי דברים
זה נהדר, באמת
אני גם נהנת מכל רגע
מה לא רואים?
חבל שלא
אז מה שלא
למי אכפת?
או כמו שחכמים ממני אמרו
"נכון לא נורא?"
אז נכון, נכון שלא נורא
בכלל לא נורא
ממש לא נורא
יעבור

הרי מה זה מילים בעצם
למי אכפת
גם מעשים זה בעצם כלום
הכל זמני והכל חולף
אז למי באמת אכפת?

כולם מתים בסוף
או שאולי לא
ואולי כן
ואולי לא
אבל למי אכפת
שיהיו 80 מליון אנשים באורגיה, שיהיה לכם לבריאות
למה לעשות שערורייה מכל שטות?

אנשים אנשים אנשים
יש להם רגשות
זה מעצבן לפעמים
מעניין איך היה נראה העולם אם לא היו לאנשים רגשות
כלשהם
ניטרליות מוחלטת
מפחיד
אבל למי אכפת

הכול בעצם משחק אחד גדול
שאף אחד לא יודע מי משחק בו
ומי שולט בו אם בכלל
וכל העולם הזה הוא כולו דשא
והרבה הרבה מים
ויצורים חיים
כלשהם
שלמי שאכפת מהם בכלל?
במילא האדם לא יודע על קיומם של כל אלה
כי גם אם ידע זה לא היה נותן לו כלום

אתמול דיברתי עם משה
אני לא מכירה אותו, לא אישית
שאלתי אותו שאלות
הוא לא ענה לי
רק ישב על הכיסא
לא ראיתי אותו
רק את השמיכה שהתכרבל בה
הוא עשה לי צמרמורות בגוף
והזכיר לי דברים שלגמרי שכחתי
שקרו לפני הרבה הרבה שנים
לפני שנולדתי, הרבה לפני
הוא אולי ניסה לענות לי
אבל לא הבנתי כלום

אין דבר כזה דמיון
האדם לא יוצר שום דבר חדש
הכול כבר קיים
איפשהו
כל היצורים שיוצרים בסרטים, ציורים, חלומות, זה הכול משהו
שקיים בדרך כלשהי
אתמול בלילה כשישבתי עם משה
שעד לא מזמן בכלל לא האמנתי בקיומו
נחתכה לי כף היד
ביד שמאל, חתך, בדיוק בקו החיים
לא נחתכתי משום דבר באותו יום, רק באצבע מהמיטה, בלי שום קשר
מהחתך ביד לא יצא דם
וזאת לא שריטה, זה ממש חתך
אין שם כלום כאילו יש עוד שכבות על גבי שכבות מתחת
עכשיו היד שלי עטופה.
בגלל זה אני מקלידה בימנית
לא כואבת לי היד
אני פשוט לא רוצה להזיז אותה
סתם מעין אי רצון מוזר שכזה

בין יתר השאלות ששאלתי אותו
שאלתי אותו מה זאת אהבה
ואם אני רעה, או שעשיתי משהו לא טוב בדרך
והוא עזר לי להבין שכן
אני רעה.
ושזה טוב.
הוא גם אמר לי שאני לא משוגעת
כמו שאתה אומר לי שאני.
באותו רגע הרגשתי קור ב"שכבה" האמצעית של הגוף שלי
ובפנים מעין הרגשה מוזרה ממש חזקה
הרגשה שיש לי עד עכשיו, מ-4 בבוקר
אני מאמינה שאני אמות בקרוב
וזה לא משהו רע או עצוב
אולי ההפך
אני נורא רוצה לברר מה קורה אח"כ
אבל הוא לא מסכים לגלות לי
חשבתי פעם על מוות קליני אך אחרי בירורים קצרים הגעתי למסקנה
שעדיף לוותר
אני צריכה למות בקרוב
אבל יש עוד כל כך הרבה דברים לגלות קודם
החיים הרגילים הם לא משהו חשוב.
ביה"ס, הלימודים, המשפחה, החברים. זה הכול כלים
כלים ללהגיע למטרה שכל אחד צריך לחפש לעצמו
ולמצוא.

אין דבר כזה שערוריות, או אנשים משוגעים
או לא נורמאליים
אין דבר כזה לא יאמן.
הכול אמין והכול יכול לקרות
אתה יכול לחשוב שאני רושמת שטויות, או שאני סתם מטומטמת
או שאני סתם ילדה קטנה עם נטיות התאבדות
אבל אני ממש לא
אני אוהבת את החיים
אם ניתן להגדירם כך
ואני אמות ולא כי אני רוצה
אלא כי פשוט ככה זה.
וכולנו נמות בקרוב בכל מקרה
אז אני קצת קודם
אולי
למי אכפת
אני רק מקווה שאני אצליח לגלות את כל מה שאני רוצה
גם אם זה יהיה אחרי
העיקר לדעת.

הערה קטנטונת:
אני לא יוצרת מלל, אני לא יודעת לכתוב וזאת גם לא ממש הכוונה
פה.
אז אם אין לכם משהו אחר להגיד חוץ מ"גרוע, לא יודעת לכתוב,
חוקים, כללים, פואנטה" ושטויות כאלה אז פשוט אל תגידו. כי זאת
לא המטרה. למעשה אין פה כלל מטרה.