יצאנו מהבית, שתי חברות בבטן מקרקרת ובמצב רוח מרומם  בדרך
לארוחה חגיגית הממתינה לנו בדיוק בתשע באחת ממסעדות הגורמה של
תל אביב.
בעשרים לתשע כבר היינו באוטו, שועטות קדימה למקום המצוי מרחק
נסיעה של כעשר דקות בלבד  מדירתי חמדתי. בחישוב מקדים אמרנו
לעצמנו עשר דקות נסיעה, עשר דקות חניה והופ, נהיה בעיצומה של
לעיסת סטייק עסיסי.

מסתבר שהערכתנו הייתה אופטימית מדי ולא לקחה בחשבון את העובדה
שבמקרה הנוסעות היו שתי בנות שחוש הכיוון הוא לא הצד החזק שלהם
ושבמקרה סבלנות היא הצד החלש של העיר החד סטרית שלנו. כך,
מצאנו עצמנו נוסעות כשליבנו במזרח, ראשנו בסוף מערב וידנו
צפונה עם הפלאפון מחייגות למסעדה להודיע שנאחר קצת. כן, "שוב
הלכנו לאיבוד".

שנים התכחשתי לחולשה היום אני מודה: "אני לימור, ויש לי בעיית
אוריינטציה".
מדענים מגדירים את האוריינטציה כמודעות האדם לעצמו בתחומי זמן,
חלל ומקום ואומרים שהתמצאות של האדם במרחב יכולה להיפגע לעיתים
בגלל מחלה אורגנית של המוח או מזעזוע קשה. הרשו לי לציין כי
מלבד הפרעות קלות פה ושם אינני לוקה בכל אלו, ועדיין, רמת
היכולת שלי להגיע ממקום למקום בלי לטעות טעונה שיפור.

לדעתי הבעיה אצלי ואצל שכמותי היא שקבלת ההחלטות על "לאיזה צד
של הקניון ללכת", "איפה לפנות בכביש","האם שמאל הוא לא בעצם
ימין", נובעות בדיוק מאותו מקום ממנו נוצרות החלטות הרות גורל
אחרות בחיים -מהאינטואיציה, ואיך אמר ויקטור הוגו "ללב יש
הגיון משלו שההגיון של השכל הישר לא תמיד יכול להבין".

יגיד הוגו מה שיגיד, ידוע שאינטואיציה נחשבת כאיכות נשית רבת
מעלות שבהרבה מקרים מועילה יותר מכל שיקול רציונאלי ולכן "נוע
ננוע" איתה כמו שאמר גלילאו, באש ,במים ובדרכים. כשתחושת הבטן
שלי אומרת " שמאלה, זה הכיוון הנכון", אני פשוט מקשיבה לה
בדיוק באותה מידה שאני מקשיבה לה כשהיא אומרת "אל תלכי עם
הבחור", הבעיה היא שהתחושה יכולה לעלות לי בשעתיים "התברברות"
בדרכים.
יתכן ועדיף לי במקרים של ניווט עירוני לשכנע את עצמי שהבטן
מדברת מרעב ותו לא, זה כמובן עליי לעשות אם ארצה להגיע בסופו
של דבר לחוף מבטחים.

סביר להניח שהצד הגברי של הקוראים, נאנח עכשיו בחיוך הבנה
פטרנליסטי ואומר: "נו, מה הפלא, נשים".
הרשו לי להתרעם מראש- גם לגברים יש בעיות אוריינטציה חמורות.
ההבדל היחיד הוא שגברים לא מודים! ולא די בכך הם גם מושפעים
מכל מיני נתונים סטטיסטיים בדבר יכולות כאלו או אחרות שמאדירים
אותם על חשבוננו.

עם זאת, מצאתי את אותו צדיק בסדום הטסטוסטרוני שהואיל להודות
שיש לו ליקויים בחוש הכיוון: "אני מודה, להבין כיוונים של
רחובות זה או שיש לך את זה או שאין לך את זה" אמר החבר ומיד
הוסיף הצדקה ציורית: "כשאין לך חוש כיוון, אתה פתאום מגלה
דרכים חדשות ודברים מעניינים בדרך, כשאין לך שמץ של מושג איך
להגיע, זה כמו לצאת למסע, אתה לא יודע מה עוד צפוי לך".

הוא לא לבד, כמוהו, גם  גברים אחרים, מאבדים את הכיוון או לא
יודעים מראש את הדרך. הבעיה היא שהם לעולם, אבל לעולם לא יפתחו
את חלון המכונית על מנת לשאול איך מגיעים.
לא אחת כשהסתבכתי בדרכים וגבר לצידי, הצעתי שנתייעץ עם הנוסעים
לצדנו ונתקלתי בסירוב נחרץ: "לא צריך לשאול, אמצא בעצמי, הנה,
אנחנו כבר מגיעים", כעבור שעות חיפוש נוספות, עקצתי את המצפן
המדבר: "חכם מרדכי היה אומר שכשאתה רואה את האור בקצה המנהרה,
תבדוק היטב שזו לא הרכבת שבאה ממול".
לבסוף, כשכבר הואיל הבחור בטובו לתת לי לפתוח את החלון ולשאול
לגבי הדרך בטרם נמצא עצמנו במדבר, התעלם מהעונה החביב והיישיר
מבטו קדימה כאומר: "אל תסתכל עליי, זה לא אני שצריך לקבל את
התשובה, זו המטומטמת" (למרות שידיו שלו על ההגה). אם חלילה
הייתי עוצרת אישה בשאלה לכיוון האבוד היה מרים גבה מאצ'ואיסטית
ואומר: "היא סתם תטעה אותנו".

בקרב האוריינטציה במלחמת המינים, אין מומחים יותר או פחות,
(תתנחמו, אפילו למצפן יש סטייה מהצפון האמיתי). לכולנו, נשים
וגברים כאחד, קשה למצוא את הכיוון הנכון (תרתי משמע) בעולמנו
הכאוטי. חוץ מזה, אוריינטציה מושלמת היא מקסימום נחלתו הבלעדית
של איזה  פטנט לניווט לוויני-דרך אגב, אפשר להשיג בחנויות,
התענוג למצוא את עצמך עולה 2,400 ש"ח.