כבר לא שלומית,
היום לא היית מתפתה להניף
את הפרס ההוא ("תודה רבה לחברים הנכבדים
של האקדמיה למחול, תודה רבה לאמא ואבא..."),
לשאת ראש כרות של מנהיג דתי על מגש,
כיפהפיה אוקראינית המגישה כיכר לחם ומלחייה
על מגבת רקומה בתרנגולים, לדיקטטור זר
שהגיע לארצה לסיבוב קניות, אולי
יש מטוסי קרב במבצע.
כבר לא היית מחלקת חיוכים לצלמים האילמים
שקפאו כקבוצה של פסלים מנייריסטיים
בפיתול חנפני.
היום לא היית משתכרת מריח הדם,
לא היית מסניפה את תחושת הכוח,
לא היית מתעוררת בגועל, בחלום ארוטי אסור,
לא היית מתעלפת בסטודיו, על הפרקט,
כעונש על כך שלא התעלפת בכיכר.
לא, כבר לא שלומית,
היום לא היית מתרגשת לקבל פסלון מדמם,
גם לא מהצלמים. זהו שקר שאדם זקן שראה כבר הכל
לא מתרגש יותר. הוא רק מספיק חכם
כדי להעביר את התרגשותו מתהילה, ארוטיקה, דם ודתות חדשות
לפרטים קטנים יותר, כך שבסיכומו של דבר
אדם זקן מתרגש יותר. היום את שמחה יותר למראה תלמידה
שעשתה את הפירואט המושלם הראשון, כמו זה שהיה לך
תמיד, ויש לך עדיין. לא השתנו שלושה דברים:
יציבתך המלכותית. הפרפקציוניזם שלך. ("תני שלוש
תכונות שליליות שלך." "פרפקציוניזם." אבל
את מעולם לא היית צריכה
להתמודד עם השיחות האלה. היה לך מזל,
כי ידעת לרקוד, כמו שאיש - או אשה - לא ידע.)
גם רצונך לקבל אהבה
לא השתנה. אהבה, אהבה כמעט בכל מחיר:
ראשו של המטביל - ראשה האחרון של המפלצת - ראשך.
שיר השירים שלך, סליחה על הביטוי, נכתב בדם,
ספר משלי שלך - בזיעה.
עכשיו את כותבת את ספר קהלת שלך,
לא בדמעות חלילה, כי אם ברוק מותז של בני דורך.
איפה הם ואיפה את, יקירה. "זקנים. מה הם מבינים",
את חושבת לעצמך, אחרי שסקרת
את הכתפיים הכפופות, את הירכיים הרופסות, את הסיפורים
על רופאים, על טיולים מאורגנים לקרואטיה,
את היעדר הסקרנות בעיניים.
תמירה, יפה, נקמנית, רוקדת,
גם את נושאת את הזמן על פנייך. אבל
קרבתם היא אילוץ מצער, כי אין לך קהל אחר.
בני דורך עדיין באים, אבל
הם לא רוצים לראות. לכל היותר,
הגברות בשרשראות פנינים לוחשות זו לזו,
"תראי את שלומית. איזה יופי היא שימרה את עצמה."
לכי תסבירי להם שאת לא שימרת דבר,
במיוחד לא את עצמך: את נתת הכל,
במיוחד את עצמך. אבל לא יזיק אם ימותו הקנאים.
והצעירים? הצעירים לא באים בכלל.
הם היו יכולים להעריץ אותך לו היית - עדיין - שלומית,
לא בהכרח צעירה - הצעירים האלה  דווקא יודעים
לקבל אדם זקן בלי פאניקה, בלי עצבים,
מרוב שהזיקנה רחוקה מהם -
הם היו יכולים להעריץ אותך עם מגש הכסף ההוא,
עם המשמעות הדתית, עם קור הרוח, עם פרחי הרוע,
עם שבויים מפורסמים - לפחות ויילד ופלובר.
אולי הם היו מבינים אותך, לו היית נגמרת
אז, על אבני הכיכר, בתפקיד הגיבורה הטראגית,
או לפחות מוותרת על הרעב לאהבה -
רגש היאה, לכל היותר, לדרמה מודרניסטית חסרת בטחון.
אבל להבין ניאוקלאסיקנית זקופה,
עם הרעב הזה, ועם המחיר ששילמת -
יש גבול. אם לא הזקנים ולא הצעירים, אולי
פשוט הקדמת את זמנך. אולי איחרת -
גם זה סוג של הקדמה. כך או כך, הבדידות
צריכה להיות כמעט אינסופית.
זה מה שלמדת מחמישים שנה של אמנות,
יציבה מלכותית והקפדה על פרטים.
זה מה שלמדת מחמישים שנה של אמת.
וכשתגיעי לכתוב את האבנגליון שלך, הבשורה על פי שלומית,
הוא יהיה קצר, בהיר וסופי.